שירן (29) וליאל כהן (32) נישאו לפני כשבע שנים וכבר באותה השנה הם גילו כי ישנה בעיית פוריות. "הבנתי מהר שיש לי בעיה שנקראת אנדומטריוזיס שמקשה עלי להיכנס להריון ועברתי טיפולי פוריות קשים. לקח לנו שש שנים, מספר בתי חולים ושבעה רופאים כדי להצליח", מספרת בכאב שירן.
"החלטנו שאנחנו חזקים ולא מתייאשים. רצינו להקים משפחה, שיהיה לנו ילד או ילדה משלנו. כשהגיע הרגע והייתי בהריון, היינו ממש בשוק. ביקשנו מהרופא שיבדוק שוב ושוב, לא האמנו. עקבנו אחרי בדיקות הבטא, ושמרנו את זה בסוד עד כמה שניתן כי פחדנו מעין הרע. בסביבות החודש הרביעי המשפחות שלנו גילו וזו הייתה שמחה גדולה וציפייה גדולה".
ואכן ההיריון עבר כשורה. "שמחנו מאוד שכל הבדיקות תקינות והתרגשנו מכל בעיטה, מכל שיהוק, דמיינו את הפנים של התינוקת שלנו וחיכינו לה. ואז הגיעה הלידה שלא הייתה פשוטה בכלל, נמשכה כמעט יומיים, והסתיימה בלידת וואקום והתאוששות מורכבת. אבל יצאה לעולם תינוקת מושלמת וזה כיפר על כל הסבל שעברנו. קראנו לה הודיה שרה. הודיה – כדי להודות על הנס שקרה לנו אחרי המסע הקשה שעברנו ובסופו קיבלנו את המתנה העצומה הזו, ושרה על שם הסבתא של ליאל שהיינו קשורים אליה, ונפטרה באותה השנה".
"משהו לא הרגיש לי נכון"
שירן נולדה וגדלה בקרית אתא לבית משפחת לוי. לאחר נישואיה עברה לפתח תקוה עם בעלה ליאל שהגיע מנתניה. היא עבדה בחברת הביטוח 'מגדל', וליאל מנהל מערכות מידע ומחשוב. לאחר שלושה חודשים של חופשת לידה, חיפשה שירן מסגרת לבתה: "שמעתי על המשפחתון מאנשים בשכונה שלנו שנתנו המלצות. הלכנו לבדוק והרגשנו שיש קשיחות לגבי חוקי המקום. למשל אמרו לנו לא להכניס עגלה, וביום היכרות של ההורים ישבתי עם הודיה על הידיים כשאני על משטח פעילות והיא נרדמה עלי, ביקשתי לפתוח עבורה לול והגננת לא הסכימה, אז הכנסתי את העגלה והנחתי שם את הודיה".
"הייתה לי תחושת אי נוחות לגבי המקום והתייעצתי עם אחותי ואמא שלי וחשבנו לחפש מקום אחר. ובכל זאת החלטנו לשלם ולנסות יום-יומיים ולראות. הבנו שהמנהלת נמצאת שם רוב הזמן לבד, לפעמים עם עזרה של בנות משפחה ושיש שישה תינוקות. ביקשנו ממנה לשים את הודיה תמיד בטווח הראייה שלה גם כשהיא ישנה בלול, והיא הסכימה. היא אמרה לנו: "אין צורך להתקשר אלי הרבה" ו"אל תדאגו אתם בידיים טובות".
שירן מוסיפה: "ביום התשיעי לשהות שלה במעון, הבאתי אותה בשעה תשע ורבע. פתאום לקראת הצהריים אני מקבלת הודעה מהגננת עצמה ובה היא כותבת 'הגננת לא מרגישה טוב תגיעו לקחת את הילדים' לקחתי את המפתחות והפלאפון וירדתי מהבית למטה, בדרך לקחת את הודיה. ואז מתקשר אלי מספר שאני לא מכירה, אבל מזוהה על ידי אפליקציית השיחות, וכתוב לי על צג הטלפון – 'מנהל מחלקת מיון שניידר ילדים', הידיים שלי רעדו.
"מנהל המחלקה אמר לי: 'הילדה שלך בטיפול נמרץ תגיעי לכאן מהר, ניסיתי להבין מה קרה אבל הוא נתן כתובת, הורה להגיע, וניתק. התחלתי לצרוח ולהשתולל, השכן שלי שראה אותי עזר לי, קראנו יחד לדודה שלי שגרה בסמוך והיא הגיעה עם החתן שלה אלי ואספו אותי לבית החולים. שם בחוץ חיכה לנו צוות שהיה נראה כמו זירת רצח.
"היו שם חוקרי משטרה, אבטחה, רופאים, עובדים סוציאליים ומנהלי מחלקה. הכניסו אותנו לחדר צדדי במיון והתחילו לחקור אותנו לגבי הילדה והמעון, בינתיים בעלי הגיע, אז הסבירו לנו שהילדה הגיעה עם מד"א מהמעון ואין להם שום מידע מה קרה. הילדה מורדמת ומונשמת במצב קשה בטיפול נמרץ. השמים שלי נפלו". רק לאחר כשעה וחצי הורשו ההורים להגיע לחדר האישפוז. "ראינו את התינוקת הקטנה שלנו מחוברת למכשירים, מהר מאוד הבהירו לנו שהמצב שלה לא טוב, שהיא סובלת מבצקת מוחית קשה, ושהם יעשו את כל המאמצים".
למי אכפת מהכסף?
אבל למרבה הצער, המצב רק הלך והחמיר. "שרנו לה שירים, ליטפנו וחיבקנו אותה בלי סוף, כל הזמן חשבתי על התינוקת שלי שאני אפילו לא יודעת מה קרה לה ומה עבר עליה, רק בהתחלה הייתה עוד מעט תזוזה של העיניים והידיים, אבל מהר מאוד היא הפסיקה להגיב ולזוז. היה לי מאוד קשה להרים אותה במצב הזה, לראות את הסבל הודיעו לנו להגיע למיטה של הודיה להיפרד, ראינו מהר איך כל המדדים יורדים, שרנו לה, חיבקנו וליטפנו אותה, עד שהיא נפטרה לנו מול העיניים. אי אפשר לתאר כמה קשה זה. זה רגע שאני כל הזמן חוזרת אליו בראש ובלב".
קראו גם:
האירוע הקשה הותיר כעסים: "יש לי הרבה אמונה, אבל יש לי כעס גדול על הגננת. כשהצלחנו כבר להשיג אותה, בעת שהודיה הייתה מאושפזת, היא ענתה חצאי תשובות. רק לפני כיפור היא כתבה לאבא שלי הודעה שהיא החזירה את הכסף של ספטמבר. למי אכפת מהכסף?". ועל המשטרה אמרה: "הגן המשיך לעבוד כבר יום אחרי האירוע. מה עוד צריך יותר מילדה מתה בשביל לסגור ולחקור גן? אין לנו תשובות ואנחנו לא יודעים מה קרה שם".
פרידה אכזרית
הודיה נפטרה שבעה ימים לאחר שאושפזה במצב קשה, ביום רביעי 20 בספטמבר. יום למחרת נערכה הלוויה בבית הקברות של קרית אתא. הסיפור הנורא, שלווה גם על ידי מטה המאבק למען הילדים, פורסם ברחבי הרשת ורבים הגיעו ללוות את הודיה שרה הקטנה בדרכה האחרונה ולתמוך במשפחה. שירן ספדה לבתה הקטנה, על הקבר הטרי, ולא הותירה עין יבשה: "הודיה שלנו ה' נתן ה' לקח, הגעת אלינו לאחר שש שנים מאוד קשות בהן חיכינו וציפינו מאוד לילדים רצינו להקים משפחה. הגענו לרופא הבכיר שהיה שליח ומלאך והטיפול הצליח בנס. כל הדרך היו קשיים אך בסוף הצלחנו.
"כל ההיריון עצמו היה מלווה בהמון מכאובים אך הכל היה תקין. כל פעם התרגשנו מהבעיטות שלך מהגיהוקים וכל אולטרסאונד התרגשנו מחדש, כל כך ציפינו לך וחיכינו לך במשך 9 חודשים חיכינו לפגוש את זיו פנייך היפות והטהורות. הגעת אלינו לאחר לידה ארוכה וכל כך התרגשנו לראות אותך לצפות בזיו פניך ללטף, להאכיל, להניק. נתת לנו את התואר אמא שירן ואבא ליאלוש. זכינו בארבעה חודשים הללו להיות איתך לשחק איתך לשמוח איתך לשיר איתך לצחוק איתך, לחתל אותך, לקלח אותך. הודיוש את היית נשמה טהורה כולך מלאת טוב לא הספקת עדיין להכיר את העולם רק התחלת להתהפך מצד לצד ולשחק.... קשה היא הפרידה וכה אכזרית. תמיד תהיה בליבנו לעולמי עד. אוהבים ומתגעגעים".
ההורים הטריים ישבו שבעה מקוצרת בבית הוריה של שירן. "החלטנו לחזור לקרית אתא, להיות ליד ההורים עטופים, ואולי גם בבחינת משנה מקום משנה מזל, אני עדיין עם כאבים ובהחלמה מהלידה אבל כבר אין לי ילדה להתנחם בה. קשה לחשוב על הריון נוסף במצב שלנו עכשיו. אבל ברור לי שזה משהו שאני רוצה. אני רוצה להעביר מסר לכל ההורים, לשמור על הילדים שלכם, חזק חזק, לא לסמוך על אף אחד, לעמוד על שלנו ולהיות חזקים בשביל הילדים".
תגובת המשטרה: "המשטרה פתחה בחקירה מבחינת התשתית הפלילית, שטרם התבססה בשלב זה, על פי חוות דעת גורמי הרפואה".
בעלת המשפחתון לא השיבה לפניות האתר, אולם אחותה אמרה שהיא במצב נפשי לא טוב בשל הטראומה כשראתה את מצבה של הילדה, ושהיא עשתה לה הנשמה מפה לפה. עוד הוסיפה: "אנחנו יודעים את כל הטענות, הכל בסדר, אחותי חפה מפשע".
