עונת הרחצה שמתחילה בסוף השבוע מחזירה את מומו אדרי, מציל בחוף בלו ביי והמציל המיתולוגי של נתניה, אל ערב פסח לפני מספר שנים, בו יחד עם קולגה הציל שני מתרחצים. "מאז שאני מציל, היו לנו המון מקרים שהצלנו אנשים, אבל מבחינתי זה המקרה הכי קשה שהיה לי", הוא מספר.
2 צפייה בגלריה
מומו אדרי. "אנחנו שלושה גברים שיושבים ביחד במגדל בכל יום 13 שעות, וצריך לדעת להסתדר"
(צילום: מאיר אוחיון)
ירדנו במדרגות, המגדל כבר היה סגור, ואני שומע מלמטה את המירס מצלצל. אמרתי לחבר'ה, 'חכו רגע, משהו בטח קרה, אם יש מירס בשעה כזו, אף אחד לא הולך!'. 'עליתי למעלה במהירות, פתחתי את המגדל ועניתי. המנהל שלי שהיה בצד השני אמר לי, 'רד מהר לאופנוע, קח איתך עוד מציל ותטוסו לקריית צאנז'. זו נסיעה בתוך ים גבה גלי, בלי שמש ובלי אור, כמעט בחושך.
"ככה נסענו לחוף. כשהגענו, אמרו לנו ששני גברים דתיים נכנסו לעשות טבילה בים. המצב במים היה כזה שכל טעות קטנה על האופנוע תגרום להתרסקות. ואז לא יהיה שום סיכוי להוציא את החבר'ה האלה בחיים. למרות התנאים הבלתי אפשריים האלו, אנחנו קולטים אחד מהם בעומק, מיהרנו אליו והגענו ממש ברגע האחרון. הרמנו אותו כי הוא לא יכול להרים ידיים מאפיסת כוחות. הוצאנו אותו ולמרות שהים היה ממש מסוכן, נכנסו לחפש את השני. כבר היה חושך.
"קלטנו את הדמות שלו ממרחק. הצלחנו להגיע אליו ולהציל אותו ממש ברגע האחרון. זה פשוט היה מטורף. התברר ששניהם לא ידעו לשחות. על ההצלה הזו קיבלנו תעודות הוקרה והמשפחות הודו לנו".
אוהב את העבודה
למרות האירוע הבלתי נשכח, במציאות הישראלית עבודת המציל היא לא סדרת מתח הוליוודית. ולעתים האירועים האלה מסתיימים בטרגדיה.
קראו עוד>>>>
"בתחילת כל משמרת אנחנו מסמנים למבלים בחוף את השטח הכי טוב עבורם לאותו יום, כי כל יום החוף משתנה", מסביר אדרי. "המקרים שכן קורים זה של אנשים מבוגרים או חולים שטובעים טביעה שקטה, שיש להם אירוע בלי התרעה ואז אנחנו מיד מגיעים ועוזרים להם. עד שמגיע האמבולנס אנחנו הרופאים בחוף. אנחנו פשוט מחזירים אותם לחיים.
"לצערי, לא חסרים מקרים כאלה כי כל טובלי הבוקר הם אנשים מבוגרים. הם מגיעים עם מטפלים ויושבים במים עד גובה מותניים. אלה המקרים הכי מסוכנים".
בארבע השנים האחרונות אדרי עובד בחוף בלו ביי. "אני מציל בחוף הזה מהיום שבו הוא נפתח", הוא מספר. "ראש העירייה עשתה מלחמות עולם להעמיד את המגדל שאני עובד בו בחוף, כי החוף היה סגור עשרים שנה בגלל מחלוקת למי שייך המגדל, למועצה האזורית עמק חפר או לעיריית נתניה. אני בעצם חנכתי את המגדל החדש הזה, כולל עונה שלמה שעבדתי בו בלי חשמל ובלי מים.
"ביקשנו ממני לעבוד פה מעכשיו לעכשיו, והסכמתי לעשות את זה. אני מסוג האנשים שתמיד אוהב לתת מעצמם, להתנדב ולעזור. אף פעם לא הסתכלתי על שיקולים אישיים. אני פשוט אוהב את העבודה הזו ובעונה אני מתחיל לעבוד משש וחצי בבוקר ועד שבע ועשרים בערב, יום יום, ברצף".
אדרי, תושב נתניה, אב לשבעה ילדים וסב לשני נכדים, הוא אגדה בעיר. עוד לפני שהפך למציל אהוב היה כוכב כדורגל בקבוצת בית"ר נתניה המיתולוגית. הוא גם בנה של סימה אדרי, שניהלה במשך 46 שנים את חנות הספרים האגדית של העיר ברחוב שער הגיא.
הוא החל את קריירת הכדורגל שלו בגיל 13 ופרש בגיל 37. על המגרש כיכב בצוותא עם אחיו יוסי (קרלוס), השניים היו הלהיט של בית"ר נתניה והעלו את המועדון הצנוע עד לליגה הראשונה. אגדות וסיפורים רבים נרקמו בעיר על הלהטוטים של שני האחים על מגרשי הכדורגל ואין חובב ספורט נתנייתי שלא מכיר את השניים.
איך עשית את המעבר מכדורגל לסוכת המציל?
"הכל היה מקרי. בשנת 1997, באחד האימונים כששיחקתי בחדרה, הגיע להתאמן חייל נתנייתי. הוא ביקש ממני להקפיץ אותו לעשות בחינה בבריכת שחיה. בגלל שהכרתי שם את המורה, שאלתי אם אני יכול בינתיים לקפוץ למים והוא הסכים.
"הבחור נכנס ועשה מבחן שלא צלח. אמרתי לו, 'ככה לא שוחים'. אז המדריך פנה אליי ואמר לי, 'אתה חושב שאתה כן יודע?', ועניתי 'בטח שאני יודע', ונכנסתי לשחות. כשיצאתי החוצה, הוא אמר לי, 'בוא! נעשה איתך משהו. בעוד שבוע החבר'ה גומרים פה קורס, בוא תצטרף ותעשה בחינה. אם עברת-עברת, ואם לא הקורס חינם, עליי'.
"אחרי שבוע נבחנתי ועברתי את הקורס. ובגלל שהמדריך הזה גם חונך מצילי ים, הוא צירף אותי לקורס מצילים. זה הסתדר לי מבחינת שעות וזה משהו שהתאים לי, כי אני אוהב את הים וגדלתי פה בים, בחוף סירונית מגיל שלוש, אחרי שההורים שלי עברו לעיר מקריית שמונה. התחלתי לעבוד פה כמציל בשנת 1999".
הבן של קרלוס
את החיבור לים, חייב מומו לאביו קרלוס ז''ל, כדורגלן ששיחק בקריית שמונה ובעקבות הצעה לבוא ולשחק בבית''ר נתניה בשנת 1967, הגיע יחד עם אשתו ושבעת ילדיו לגור בנתניה. את הכינוי "קרלוס" קיבל אחיו של מומו בעקבות אביו. "שיחקתי שנה אחת במכבי נתניה ולבסוף הגעתי לשחק בבית''ר נתניה, כי אז גדלנו על בית"ר", הוא מספר.
את ההשקעה וההתמדה מהכדורגל העביר מומו לעולם המים. "כשאתה שחקן אתה חייב לשמור על חיים ספורטיביים. וגם היום כשאני מציל אני שומר על כושר. אני חייב להיות מאה אחוז בכל הפרמטרים של ההצלה, ריצה, שחיה וחתירה למרחק. אני גם עושה שני אימוני אופנועי ים בשבוע וחסקה. בנוסף, בגלל שאני מנהל תחנה, חשוב לי שכולם יהיו בכושר ולכן לא יהיה מציל שלי שישב לידי ויקרא עיתון".
במהלך השנים הפך גם לפעיל למען הטבע ואיכות הסביבה. "אנחנו כל היום יושבים מול המים, ומסתכלים לאופק. לצערי, היום האוניות שעוברות בעומקים זורקות אשפה למים. לא להאמין מה זורקים מאוניות משא ודיג.
"כל כך הרבה לכלוך כמו חבלים ושקים. אנחנו יודעים שתמיד יילכד שם איזה בעלי חיים כמו צב או דולפין וגם כל מיני מינים של דגים. כשזה קורה ואנחנו רואים, אנחנו מיד חותרים לגושי הלכלוך האלה, וכמעט תמיד מוצאים שם בעלי חיים לכודים, מוציאים אותם ואם המצב שלהם לא טוב מתקשרים לרשות הטבע והגנים שבאים לעזור. לפעמים אנחנו מוצאים צבים שנחנקים משקיות ניילון.
"אנחנו גם מוצאים דולפינים במצב הזה, שנתפסים ברשת או נתקעים בקרקעית".
את התיעוד של מעשי ההצלה של מומו אי אפשר לפספס ברשתות החברתיות, והתושבים מפרגנים לו על העשייה שלו ומכנים אותו "מלך החוף". מומו מודע לאהדת הקהל, מחזיר אהבה ומשקיע גם בדור הצעיר. "ילדים תמיד יזכרו את היום החם הזה שהם בילו בחוף וקיבלו ארטיק מתנה מהמציל'', הוא אומר. ואכן, מדי שבוע מומו קונה מאות ארטיקים ומחלק אותם לילדים.
"בעיקר בימים שיש חום אימים", הוא מספר. "תוך רבע שעה מרגע שאני קורא לילדים בכריזה לבוא לקחת ארטיק, רואים את החוף מלא ב-150 ילדים עם ארטיק ביד. זה מחזה שאין אותו בשום מקום בעולם".
עיניים במים
הוא מכיר כמעט את כל המתרחצים שלו בחוף. ''אני יושב במגדל עם החברים שלי וכולם אומרים לי שלום", הוא מספר. "אני הכוכב של החוף שלי, ככה קוראים לי גם התושבים, כי כולם מכירים אותי עוד מהתקופה של הכדורגל. נתניה זו עיר קטנה.
"אני מכיר את כולם וגדלתי עם כולם. אי אפשר ללכת איתי בעיר. בגלל העבודה אין לי זמן לחיים פרטיים, כי כל החיים שלנו במגדל. מגיעים הביתה אחרי משמרת מותשים, אומרים ערב טוב למשפחה ולא מגיעים לארוחת ערב אחרי יום יום בשמש. אפילו את יום ההולדת שלי עשו לי במגדל. אני עובד 13 שעות יום יום. קם בחמש, מניח תפילין, בשש וחצי התחנה פתוחה ואני אחרי טבילה בים"
איך שומרים על ערנות המתרחצים בימים חמים?
"בעבודה הזו אנחנו לא יכולים להסיר את העיניים מהמים. אנחנו לא מקבלים דיווח לאיפה להגיע. אנחנו הדיווח. אם אנחנו פספסנו, בן אדם יכול לאבד את החיים שלו. אני מבקש מהציבור: אם אין מציל, לא להיכנס למים. נכנסים רק מול מגדל הצלה פתוח. אנחנו לוקחים תלמידים מבתי הספר, ומלמדים אותם את נושא ההצלה, מעלים אותם בחופש למגדלים".
יש סיפורים על מצילים ובחורות. כמה מזה נכון?
"תמיד היו סביב המצילים בחורות יפות. אבל יש את זה לא רק בים, אלא גם בעיר וזה היה קורה לי בעיקר כשהייתי שחקן כדורגל. כן, יש את הדברים האלה של בחורות שמתחילות איתך, אבל אתה יכול להקדיש דקה-שתיים לא יותר, כי אחרת זה עלול להיות על חשבון אדם אחר ואז יקרה אסון. כיום אין את זה. פעם זה כן היה. אגב, את אשתי כיום לקחתי על החסקה בזמני החופשי ולא בעבודה''.
העבודה קשה?
"זאת עבודה קשה. אנחנו שלושה גברים שיושבים ביחד במגדל בכל יום 13 שעות, וצריך לדעת להסתדר כי אנחנו שלושה במשמרת אחת ובשבתות ארבעה, שבעה ימים בשבוע, 180 ימים ברצף, בלי הפסקה כשהמשמרת מתחילה בשש בבוקר. אני אוהב את העבודה שלי ואת הים. זה גן עדן ולכן אני מגיע בחיוך מהבוקר וכשאנחנו מסיימים יום עבודה אנחנו עושים את זה גם עם חיוך וחשק לבוא למחרת".
ומה הלאה?
"יש לי בית ספר למצילי ים שפתחתי לפני שנה והספקתי להכשיר 55 מצילים, וכולם כבר מצאו עבודה בכל הארץ, ולכן אני רואה את עצמי מציל עוד שנתיים לערך, כי למרות שאני אוהב את העבודה, אני לא עובד בגלל הכסף אלא בגלל ההנאה מהעבודה. אני רוצה להנות מהחיים כי אני עובד מגיל שלוש עשרה. עזרתי למשפחה מבחינה כלכלית".
לעדכונים: חדשות נתניה
