דנה בן שושן ז"ל (32), אם לארבעה ומיילדת בבית חולים צפון (פוריה), נהרגה בתאונת דרכים קטלנית בכביש 89 כשהיא בחודש השישי להריונה. מאותו הרגע התהפכו חייו של בעלה חיים וארבעת ילדיהם. החיים שהיו להם כבר לא יהיו אותו הדבר ומעתה הם יצטרכו להתמודד עם מציאות שלא הכירו.
בימים אלה מנסה הבעל חיים לאסוף את השברים ולהתמודד עם האובדן הבלתי נתפס. "מותה הפתאומי פער בור שאף אחד לא יכול למלא", אמר הבעל בבכי, "גם אם תיתן לי אי פרטי, כסף ומכוניות זה לא שווה לי כלום. תיקח את כל זה חזרה ותיתן לי את דנה ואת החיים הפשוטים שהיו לי איתה".
תהום נפערה
דנה בן שושן ז"ל נולדה וגדלה ברכסים. בגיל 17 הכירה את בעלה חיים ועברה להתגורר בצפת. הם נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים. "היתה בינינו אהבה כל כך גדולה, זה אובדן עצום, היא היתה אישה וגם חברה. אם הייתי רוצה לעשות ספורט היא היתה הולכת איתי כמה שהיא יכולה. היא היתה פייטרית בכל מה שהיא היתה עושה והכל בשקט", סיפר בכאב.
בשנה וחצי האחרונות עבדה דנה ז"ל כמיילדת במרכז רפואי צפון (פוריה). בבוקרו של יום חמישי ה-13 ביולי היא נהרגה בתאונת דרכים קשה בכביש 89 בעת שעשתה דרכה חזרה לביתה ממשמרת ארוכה בבית החולים. "אני קם בבוקר ואומרים לי אשתך נפטרה. זו בשורה שקשה לעכל והכל קרה כל כך מהר", הוא שיחזר את הרגע הקשה בחייו, "הבור והתהום שנפערו מאוד קשים לי. חז"ל אומרים: 'אין אישה מתה אלא לבעלה'. אני מתנחם בזה שברוך ה' היא לא סבלה".
המסירות לאחר והצניעות אפיינו את דנה ז"ל כל ימי חייה. "רק אחרי שהיא נפטרה גיליתי כמה שהיא היתה אור עצום, היא אהבה לעשות הכל בשקט ולא לקחה קרדיט לעצמה אף פעם. היא היתה בעלת חסד עצום", ספד לה בעלה, "היא לא היתה אוהבת שהייתי מתגאה בזה שהיא מיילדת. היא היתה צריכה לעבוד בבית החולים זיו, אבל לא היה תקן. היא אמרה להם: 'אין לי זמן לחכות', כנראה שהיא ידעה שהיא היתה צריכה לסיים את תפקידה בחיים האלה מהר ואין לה זמן, אז היא הלכה לעבוד בפוריה. אחרי תקופה בפוריה היא אמרה לי שהיא שמחה שהיא לא עובדת בזיו. היא אמרה לי: 'איזו גאווה היתה לי אם הייתי מיילדת בצפת ואז הייתי הולכת לאיזה פארק וכולם היו אומרים לי הנה דנה שיילדה אותנו'. היא לא רצתה שתהיה לה שום גאווה והיא שמחה שהיא לא עבדה שם.
"תמיד היא היתה צנועה", המשיך חיים לתאר את אישיותה, "לפני יותר מחודש היא יילדה באיזה בית ובאה איתה דולה והיא שמה לב שהדולה קצת בלחץ, אז דנה הרגיעה אותה ועשתה הכל ויילדה אותה. בסוף הלידה, כשהם עשו סלפי, שמתי לב שהתינוק בידיים של הדולה. אמרתי לעצמי, דנה קחי טיפה קרדיט, את עשית הכל, את טרחת, תתגאי קצת. אבל זאת היא, כל הזמן בשקט ובענווה".
נסיעות מעייפות
בעלה מספר כי הנסיעות היומיות מצפת לבית החולים צפון הקשו עליה מאוד, ובפרט בחודשי ההיריון המתקדמים.
"היא היתה תמיד מפורקת אחרי נסיעות. היא היתה בחודש שישי ובחודש ההיריון הזה היה לה מאוד קשה ועם כל זה היא היתה שמה צעיף כדי להחזיק את הבטן והיתה עובדת. היא היתה מסורה ליולדות. היא היתה עושה את הנסיעות האלה כי היא אהבה את העבודה בצורה מטורפת. היא היתה מספרת לי שאם היא היתה רואה אישה שמתקשה ללדת, היא היתה אומרת לה שהשם נמצא איתנו. היתה בה אמונה חזקה. אחרי לידה היא היתה אומרת יחד עם היולדת מזמור לתודה. אם זה היה ניתוח קיסרי היא היתה דואגת לאישה והיתה נכנסת לחדר הניתוח ומחבקת את היולדת ושמה לה שירים כדי שיהיה לה טוב".
היא שיתפה אותך פעם שהיא פוחדת לחזור ממשמרת ארוכה?
"היא רק אמרה לי שהנסיעות האלה גומרות אותה. אחרי שהיא סיימה משמרת היתה לה נסיעה של כשעה לבית. אמרתי לה: 'דנה, תורידי משמרות', אבל כנראה היו לה עוד כמה לידות שהיא היתה צריכה לעשות ואז היא סיימה את תפקידה. היא תמיד דיברה איתי בזמן הנסיעה חזרה הביתה, אבל בבוקר האחרון בחייה היא לא הרימה לי טלפון".
מה תכננתם לעשות ביחד? איזה חלומות היו לה?
"החלום שלה היה לטוס לג'ונגל באפריקה. היא תמיד אהבה את המרחבים והשטח הפתוח. היא אהבה את השמחה - היא היתה שמחה מאוד, היא לא היתה אוהבת שהייתי כועס. הייתי צופר לפעמים בפקקים והיא לא היתה אוהבת את זה. תמיד אהבה את הרוגע, השמחה והאור. תמיד בבית היא רצתה שידלוק אור ושמחה. התחושה והביטחון שהיא השרתה בי היו הכל בשבילי. כשהייתי אומר לה שאני צריך אותה היא היתה מפנה הכל ויושבת איתי. היא היתה מעלה ומחזקת אותי שוב ושוב, בזמן שהיא עצמה היתה צריכה כוח. כל הזמן היתה לה סבלנות אלי. גדלנו יחד. עיצבנו אחד את השנייה. היא הראתה לי מה זה שמחה. היא אמרה לי: 'לא נורא אם הילד משתולל'. מדי פעם היא היתה מביאה לי עוגה לעבודה, וזה בנוסף לעבודה שלה בבית ולדאגה שלה לילדים ולפרטים הכי קטנים. היא דאגה לסדר את חשבונות הבנק ולכל התשלומים. פתאום אני מוצא את עצמי עכשיו לא יודע מה לעשות, למי אני משלם וכמה תשלומים ואיך עושים קניות בסופר".
אמא חדורת מטרה
דנה ז"ל גם התנדבה ב'איחוד הצלה' כמו בעלה חיים. "אני מתנדב והיא גם. עם כל זה היא היתה הולכת ומיילדת. לא משנה אם היו לה כאבים או אם היא היתה עייפה. היא לא היתה יוצאת לכל המקרים כי היו מספיק חובשים, אבל אם זו היתה אישה היא היתה רצה מיד לעזור".
קראו גם:
מה תספר לילדים על אמא?
"שאמא שלהם בכל מה שהיא היתה עושה היתה חדורת מטרה. אם היא התחילה משהו היא סיימה אותו ועשתה אותו הכי טוב. אספר להם שאמא שלהם תמיד אהבה את החסד, הצניעות והיושר".
איך עוברים עליך הימים האלה בלעדיה?
"היה פה רב שחיזק אותי מאוד. אני מרגיש מוזר בעולם בלי דנה, ראיתי בבוקר איזה בן אדם שממלא לוטו, רציתי להגיד לו: 'די עם השטויות האלה, לך תעשה מעשים טובים'. העולם פתאום נראה לי חסר טעם. אנשים רוצים להביא לי גלידה ואין לי כבר טעם, אבל אז אנשים מחזקים אותי וזה עושה לי טוב. אני גם בטוח שדנה במקום מצוין מאוד וטוב לה. כמו שהסברתי לה תמיד: 'את החמצן שלי, את הדופק שלי'. שום דבר בעולם לא יכול להחליף אותה".
אתה מקבל הרבה תמיכה?
"יש לי תמיכה מאוד גדולה. בשבעה אנשים שלא הכירו אותה בכלל לקחו יום חופש ובאו לנחם. אנשים הגיעו מהשומרון ביום שישי בשיא החום והגיעו יולדות עם התינוק שלהן וסיפרו שדנה הצילה אותן. ה' קוטף את הטובים ביותר. חשוב לנצל את החיים לצד האישה כל רגע. לחבק ולנשק אותה ולהגיד: 'תודה שהיא פה. איזה כיף'. אני לא ידעתי שבאיזה בוקר פתאום לא תהיה לי אישה ולא ניצלתי את זה", אמר בבכי, "אני אומר לכולם תחבקו את הנשים שלכם, תפנקו ותעריכו אותן".
