אתי מקמל שמעה אחרי התאונה שלה שתי בשורות קשות מנשוא - שקיים סיכוי לא מבוטל שהיא לא תוכל ללכת, ושהיא לא תוכל ללדת בלי לסכן את בריאותה. בתוך ארבע וחצי שנים מרגע התאונה הקטלנית שאירעה לפני עשרים וחמש שנים, היא הצליחה להפריך את שתיהן.
"גרתי בדרום בבסיס רמון, בעלי היה בקבע, ויצאנו לחתונה באזור המרכז", משחזרת אתי, 52, את רגעי התאונה, "אחרי יום עבודה מאוד קשה. נסענו לחתונה, ובדרך חזרה מהחתונה, קרתה התאונה. ממש קרוב לבית. בעלי עצם עין לשניה, וזה הספיק. ירדנו לשוליים. האוטו דהר במהירות ונחבט בסלעים. היה חשוך לגמרי. ברגע שנעצרנו, אני מהאימפקט של המכה נפלתי לאזור הרגליים. עמוד השדרה שלי פשוט התרסק מאחת המכות. לא ידעתי את זה באותו הרגע, רק מתי שניסיתי להתרומם הבנתי שאני לא מסוגלת לזוז. זה היה מזל. כי בדיעבד גילינו שנעצרנו על קצה של תהום. ואם הייתי בריאה והייתי פותחת את הדלת, הייתי נופלת לתהום.
"החילוץ היה קשה מאוד. כשהגענו לבית החולים, לקחו את בעלי הצידה, ואמרו לו שיכין את עצמו לזה שאני לא אלך יותר. משם התחילה סאגת הניתוחים. הייתי צריכה לחכות ארבעה ימים עד שמה שהתרסק בגוף יפסיק לזוז ויהיה אפשר לנתח".
את ידעת על חומרת המצב שלך?
"הייתי בהכרה, ידעתי שיש לי פציעה קשה, אבל אני מטבעי בן אדם מאוד אופטימי וחשבתי שאני אצא מזה ושיהיה בסדר. אבל אתה רואה פרצופים של אנשים לבנים כמו סיד, אז אתה מבין שמשהו פה לא תקין".
מה קרה אחרי הניתוח?
"אחרי הניתוח אמרו לי שלא חושבים שאני אצליח ללכת. הייתה לי כבר ילדה בת שנתיים וחצי, אבל אמרו לי שאני לא אוכל ללדת יותר, ושאם אני אלד אני אשאר על כיסא גלגלים כל החיים. אני מבחינתי לא נתתי לזה להפיל אותי. הייתי חדורת מטרה להביא עוד ילד ולחזור ללכת, ואני לא רואה בעיניים. הצבתי לעצמי מטרה, ועד שהיא התממשה לא נרגעתי".
איך עבר תהליך השיקום?
"אמא שלי טיפלה לי, היא באה לגור איתנו. אחרי שיקום מפרך והרבה פיזיותרפיה, כבר יכולתי להתחיל להתהלך עם הליכון. ממש מעט, אבל כל צעד הוביל אותי לצעד הבא. ולאט לאט הצלחתי להתרומם. כשעשו לי את הניתוח הראשון, השאירו לי ברזל שבלט בגב בטעות. בכל פעם שהיו באים במגע עם הגב שלי, אפילו חולצה ששמתי עליי - התעלפתי מכאב. הייתי צריכה לעבור ניתוח נוסף אחרי שנה כדי לטפל בזה".
ארבע וחצי שנים לאחר התאונה, כשאתי כבר הייתה חזקה מספיק לעמוד על הרגליים, היא הצליחה להיכנס להריון נוסף, בניגוד לתחזיות הרופאים, ולהביא לעולם את בתה השנייה. "הבאתי עוד ילדה ונרגעתי מהדודא", היא צוחקת, "השגתי את המטרה שלי. כשרצת מרתון, והגעת לקו הסיום, אתה לא חושב על המרתון הבא".
את עדיין מתמודדת עם כאבים מהתאונה?
"יש לי משאבת מורפיום שמפמפמת לי מורפיום 24/7. אני לא יכולה לחיות בלעדיה. אני ממלאת אותה בכל חודש וחצי-חודשיים במורפיום. קרה לי פעמיים שהיו לי בעיות עם המשאבה. פעם אחת לא הספקתי למלא אותה, וההרגשה היא שיש לך דלקת קרום המוח. וגם הגוף מגיב ככה. תחשוב על מסומם שאתה לוקח לו את הסם בבת אחת. זה מאוד קשה, עד שמצליחים לייצב אותך בבית החולים, ואז לאט לאט מחזירים את הגוף למינון שאתה צריך להיות בו. פעם אחת הזריקו לי יותר מדי מורפיום לגוף, והייתי על סף מוות".
במהלך תהליך השיקום שלה, אתי ובעלה עברו לכפר יונה, והיא החלה להתנדב בכפר עידוד בנתניה, בו מתגוררים 147 בוגרים עם צרכים מיוחדים שמוצאים אפשרויות תעסוקה בתוך הכפר ומחוצה לו. "זה התחיל מזה שראיתי שהשכנה הגיעה עם מלא פרחים וכדים, שאלתי אותה מאיפה היא קנתה את זה, והיא סיפרה לי על כפר עידוד בנתניה", אומרת אתי, "על המשתלה שם. אמרתי לעצמי אם כבר למלא את הגינה, אז למלא בפרחים עם ערך מוסף ותרומה. הגעתי לכפר, וכל כך התלהבתי, שהפכתי למתנדבת. במילא לא יכולתי לעבוד או לעשות שום דבר, אז אמרתי לעצמי שלפחות ככה אמלא את היום שלי. ומאז אני שם".
קראו גם:
עם הזמן, הפכה אתי ממתנדבת למדריכה, וכיום היא מנהלת את מרכז "רימון", מרכז התעסוקה הפנימי של הכפר. "חלק מהדיירים מועסקים בתעסוקת חוץ ובקהילה, בין היתר חברות מסחריות ורשתות פארם", אומרת, "ויש את אלה שנבצר מהם לצאת לעבוד, והם נמצאים בתעסוקה הפנימית, במרכז רימון. לקוחות מביאים עבודות למרכז, סגרנו עסקה עם אלביט מערכות לדוגמא, שמביאים לנו עבודות שהן מאוד ייחודיות רק לנו. עבודות מאוד ספציפיות ומאוד סיזיפיות לדוגמא. אבל רק החבר'ה שלנו מסוגלים לעשות את זה בגלל הסבלנות שלנו והדרך שבה הם רואים את הדברים, וזה מאוד מדויק ומאוד ספציפי.
"כשהם רואים עבודה כזאת, אנחנו כאנשים נורמטיביים, באים לראות עבודה מסוימת, אנחנו מעגלים פינות, מסדרים, משפרים. הם כמו רובוט. ברגע שהדרכת אותם, הם יעשו את זה תמיד באותה הצורה ובאותה הדרך בכל פעם".
את חושבת שכמישהי שבעצמה התמודדה עם מוגבלויות יש לך יתרון במשרה?
"כן, יש לי יתרון כי יש לי סבלנות אינסופית והמון יכולת הכלה. אני לא יודעת אם זה בגלל התאונה שלי, אולי זה בגלל איך שאני רואה את החיים בכלל. אני זוכה בכל יום לתת אהבה, ולקבל פי מאה אהבה. כל יום שאני מגיעה לעבודה אני מגיעה עם עוצמה, שאף אחד אחר לא יכול לקבל אותה, כי כל יום מזכירים לך כמה אוהבים אותך וכמה אתה חשוב. זה משהו שאם אתה מגיע לעבודה שלך במשרד או במכולת, אתה לא זוכה לזה".
ההתנדבות במקום עזרה לשיקום שלך לדעתך?
"בטח, זה עזר מאוד לשיקום שלי. כל יום שקמתי בו בבוקר, לא משנה כמה כאב לי או כמה היה לי קשה, נלחמתי בעצמי לבוא ולהגיע לשם. אתה מקבל במקום הזה משהו כזה גדול, כל כך הרבה אהבה, שאתה פשוט רוצה להמשיך ולחזור. זה מה שדחף אותי במהלך השיקום, וזה מה שמניע אותי כיום".
