כשגבריאל נהרא (בן שלוש וחצי) מכרמיאל שוחרר בשבוע שעבר מבית לוינשטיין, אמו מארי לא הצליחה לעצור את הדמעות. היא דומעת גם השבוע, כשהיא מספרת איך בנה איבד את יכולתו ללכת בעקבות חיידק שתקף את גופו, ואיך חששה שלא יחזור ללכת, ואומרת: "אי אפשר להסביר את התחושה שאת רואה את הבן שלך עושה שוב צעד ראשון בגיל שלוש וחצי. אחרי שיקום של חודשיים חזרנו הביתה ולמחרת גבריאל כבר רץ אל הגן. אין בעולם מתנה טובה מזאת".
הכל החל בחג המולד האחרון כשמארי ופייר נהרא, בנים למשפחות יוצאי צד"ל, חגגו עם הוריה של מארי בנהריה. "אנחנו משפחה גדולה, פתחנו מתנות ונהנינו מאוכל טוב. גבריאל הוא ילד שלא נח לרגע, אוהב ג'ודו והבית שלנו בשכונת רבין בכרמיאל תמיד מלא בילדי הגן.
"אבל בחג הוא לא שיתף פעולה ובשלב מסוים הרגשתי שעלה לו החום. למחרת בקופת החולים אמרו שזו שפעת. הוא נשאר בבית למשך שלושה ימים וכשהיינו מוכנים לחזור לגן, ביקש להישאר עוד כמה ימים. חשבתי שהוא עדיין חלש ואין בעיה שיישאר עוד קצת בבית, מספרת מארי.
"אחרי שבוע התכוונו ללכת לגן, אבל גבריאל קם מהמיטה ונפל על הרצפה. הוא אמר 'אמא, אני לא מצליח ללכת'. עד אז הוא הלך רגיל וגם לא התלונן על כאבים, וחשבתי שאולי לא מתחשק לו לחזור. הוא אמר שכואב לו הגוף. הכנתי לגן את אחותו הקטנה, ריין, בת שנה וחצי, ואמרתי שנקפיץ אותה לגן וניסע לקופת חולים, ואם ירגיש יותר טוב נמשיך לגן שלו.
"ירדנו למטה, אבל גבריאל נפל על הארץ בכל צעד שני. הרמתי אותו על הידיים והוא אמר: 'צריך ללכת לרופא, אני לא מרגיש טוב'. כשנכנסנו לקופ"ח חשבתי שיפרוץ בבכי כמו תמיד, אבל הוא ישב בשקט ורק חיכה שניכנס. פה כבר התחלתי להבין שמשהו באמת לא בסדר.
"הרופאה אמרה שיש עכשיו שפעת חזקה שמחלישה את הגוף ושלחה אותנו לנוח בבית ולחזור בעוד יומיים. גבריאל משתולל גם עם חום של 40 מעלות, ופתאום הוא רצה רק לשכב, והתלונן על כאבים ברגליים".
"אני אמא חרדתית"
מלחיץ.
"סיוט. אני אמא חרדתית ופחדתי מהמחשבות שלי. גבריאל הראה שכואב לו במותניים, ואני לא הבנתי מה אני מפספסת פה, וכבר באותו יום חזרנו לרופאה. שלחו אותנו למיון בבית החולים בצפת. ואני לא יודעת איך נהגתי עד צפת, כשאני בוכה כל הדרך ומנסה לא לצעוק ליד גבריאל".
מארי (27) נולדה בלבנון וכשהיתה בת שלוש וחצי, בדיוק בגיל של בנה היום, המשפחה נמלטה מלבנון לישראל. היא עובדת כסוכנת ביטוח. פייר אחראי מחלקה במפעל לעיבוד שבבי. "אני תמיד אומרת שלבנון זאת האמא וישראל זה האבא. שם נולדתי וכאן גדלתי. אנחנו לבנונים ישראלים וגאים במה שהורינו עשו. אנחנו מרגישים ישראלים, אפילו עשיתי שירות לאומי בקופת חולים כללית אבל שום דבר לא הכין אותי למה שעברתי עם הבן שלי".
במרכז הרפואי זיו בצפת הם נשלחו לבדיקות מקיפות: "רצו להושיב את גבריאל בכיסא גלגלים ואמרתי שעל גופתי המתה. הילד שלי לא יתקרב לדבר הזה. אמרו שהמרחקים גדולים ועניתי 'אשא אותו על הכתפיים שלי כל החיים, ולא אתקרב לדבר הזה', וכך עשיתי בכל 19 הימים שהיינו מאושפזים.
"בימים הראשונים עוד חשבתי שנסיים עם הבדיקות ונצא הביתה, אבל אמרו שיחלפו שבועיים עד שהבירור יסתיים. אמרתי לעצמי 'הילד שלי הלך. נרדמתי בשמירה. מה עשיתי, איך הגעתי למצב שהילד שלי לא הולך?!' ובינתיים הבדיקות נמשכות, ובכל רגע מגיע עוד רופא שמבקש מגבריאל לנסות ללכת, ואני מתמוטטת מול הניסיונות שלו".
מתי הבנתם מה קרה?
"בסופו של דבר הנוירולוגית אמרה שחושדים שזו תסמונת בשם 'גיליאן ברה' שתוקפת את מערכת העצבים. אמרתי שהמושגים האלה לא מעניינים אותי, שרק יגידו שהילד יחזור ללכת. הרופאה הסבירה שהחיידק נכנס לגוף במהלך השפעת.
"היא אמרה שהצלתי את הילד כשלא חיכיתי, והגעתי בזמן שהחיידק תקף רק את הרגליים, כי אפשר להגיע למצב מסכן חיים שבו המטופל מורדם ומונשם. אצלנו זה נעצר באגן. הרופאה אמרה שהשיקום ייקח בין חצי שנה לשנה. ואני שואלת את עצמי, זה ילד שמטפס על קירות ומשחק כדורגל, איך יהיו החיים שלנו מעכשיו"?
ראיתי את ספיידרמן
להפתעתה, בתוך כמה ימים מתחילת הטיפול גבריאל הצליח לעמוד על רגליו. "הייתי איתו 24/7, ואחר הצהריים פייר אסף את ריין מהגן והגיע איתה אלינו לבית החולים. כשגבריאל הצליח לעמוד לרגע, נדלק אצלנו אור קטנטן בקצה המנהרה, ואז נשלחנו לבית לוינשטיין לפיזיותרפיה ושיקום שילמד אותו ללכת מחדש.
"בהתחלה שאלו אותנו שם מה גודל הבית והאם יש מדרגות, באיזו רוחב פתח הכניסה ובאיזה גודל השירותים. לא קלטתי את הכיוון, עד שהסבירו שהם מנסים לברר אם הבית נגיש לכיסא גלגלים. הרגשתי שהאדמה נפתחה ובלעה אותי לתוכה. התחלתי לרעוד. מנהלת המחלקה, ד"ר שרון שקלאי, קמה מהכיסא וניגשה אלי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'אמא תסמכי עלי, הילד שלך ייצא מזה'. בכיתי מרוב אושר. כל כך חיכיתי למשפט הזה.
"גם בבית לוינשטיין לא הסכמתי שגבריאל יישב בכיסא גלגלים, רק כשראיתי שהוא עושה צעדים ראשונים הסכמתי שיישב קצת, כמו הילדים האחרים שראינו שם. בהתחלה הוא עשה כמה צעדים עם תמיכה שלי, ואז התחיל ללכת בעזרת הליכון, הליכה שמטיחה את הרגליים ברצפה, אבל אני ראיתי מולי את ספיידרמן. ואחרי שבועיים הוא כבר לא נזקק להליכון".
חיזוק נוסף הגיע מכיוון גן שניר בכרמיאל: "הגננת שלחה לנו סרטונים של הפעילות והם התקשרו לעודד אותנו בשיחות וידיאו, וככה גבריאל גם לא שכח אותם. הוא חזר ואמר את המשפט של פיטר הארנב 'אני ארנב אמיץ, אני לא מוותר', והוא באמת לא ויתר".
קראו גם:
ד"ר שרון שקלאי, מנהלת המחלקה לשיקום ילדים ונוער במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין מקבוצת כללית: "מדובר בילד שאובחן עם תסמונת גיליאן ברה, אשר הגיע אלינו עם חולשה וכאבים בארבעת הגפיים, שהורגשו יותר ברגליים, כשהוא לא מסוגל ללכת.
"גבריאל קיבל טיפול שיקומי מצוות רב מקצועי שכלל טיפולי פיזיותרפיה, טיפולי ריפוי בעיסוק, טיפול רגשי וגם השתלב בטיפול חדשני באמצעות סוסי פוני וכרכרות מונגשות. גבריאל החלים לחלוטין והשתחרר כשהוא מסוגל לרוץ ולקפץ וחזר לגן ולשגרת יומו".
