את שוטרי תחנת שדרות שנפלו בשבעה באוקטובר, טניה גורדון, אם לשלושה וסבתא לשמונה, מכירה היטב, אחד, אחד. גורדון, מתגוררת בשדרות מזה 50 שנה ואוהבת את המקום, אבל החוויות הקשות שעברו על המדינה ועליה זעזעו גם אותה והחזירו אותה לימי ילדותה שבאירופה.
"אני הכי קטנה במשפחה, היא משחזרת את סיפור ילדותה. "נולדתי ב-16 לאוקטובר 1941, בדיוק ביום שהגרמנים הפגיזו את קרסנודאר שברוסיה, בה התגוררנו. אמי, שהייתה שעתיים בלבד אחרי הלידה שלי, תפסה אותי ורצה לבית בו היו שלושת אחיי. התחבאנו בשדה תירס ולאחר מכן נדדנו ממקום למקום".
עד גיל חמש טניה כלל לא דיברה ולא הלכה והרופאים לא האמינו שתשרוד בלי אוכל נורמלי. "לאמא לא היה חלב ואני הייתי בתת־תזונה, אבל הרופאים טעו", היא צוחקת, "אחי הגדול היה רץ לשדות ומביא תירס. הקלח הזה היה בשבילי גם מוצץ, גם מים וגם חלב".
בתום המלחמה הגרה המשפחה לווילנה, טניה נישאה וילדה את בתה הבכורה. במהלך מלחמת יום כיפור הם עלו לישראל ומאז היא גרה בשדרות.
"עד השבעה באוקטובר לא פחדתי מהקסאמים, אבל היה שוק גדול מהיום הנורא הזה. התחילו יריות ואז קיבלתי הודעה לסגור את כל הדלתות כי יש מחבלים בחוץ. לטלפון שלנו גם הגיעה תמונה מצמררת של המתים ליד הספרייה, אותם אנשים שחיכו בתחנה והתכוונו לנסוע לים המלח באוטובוס, ואת חלקם הכרתי אישית".
ב-11 בבוקר גורדון מקבלת הודעה שבן דוד של החתן שלה נהרג. בנה של גורדון ששהה איתה באותו היום הודיע לה בלילה שהוא בורח משם. "לא היה לו רכב והוא רצה להגיע לילדיו באשדוד. אחר כך ניסה ליצור איתי קשר ולא הצליח. ביום שלמחרת בתי מרמת גן שלחה לי הודעה, אבל קיבלה את תשובתי רק בשש בערב, והיא הייתה בטוחה שקרה לי משהו".
ואז הגיעה שיחת הטלפון הגואלת. "החתן שלי התקשר ואמר לי ' אני לוקח אותך מפה'. לקחתי מזוודה עם כמה תרופות ומעט בגדים ויצאתי".
אלא שמאז הלילות של טניה אינם שלווים כבעבר: "עכשיו אני נעזרת בכדורים כדי להירדם. פתאום באמצע הלילה התחלתי לראות דמויות וכמעט ולא ישנתי. כל האקדחים והדמויות הכל עבר בתוך הראש שלי. עלו בי הסיפורים של אמא ואחי הגדול על המלחמה. לפני פורים הבאתי משלוח מנות למשטרה, ראיתי את כל מי שנפל ואני מכירה את כולם, אחד אחד. את התמונות של מי שנפל שמתי בבוידעם, אני עדיין לא יכולה לראות את הבחורים הטובים שכבר לא נמצאים".
"פתאום היה בום אדיר בבניין"
בבוקר השבעה באוקטובר חיים ארביב בן ה-92 מאשקלון, סב לתשעה וסבא רבא לשלושה - צעד על החוף שליד הבית. הוא לא חלם שבעודו נושם את אוויר הים הצלול, חודרים מחבלים לשטח ישראל, במה שיזכיר לו מראות מגיל עשר, כשהיה ילד בשואה.
ארביב גדל בלוב. בימים ההם המדינה הערבית הייתה בשליטת איטליה ששיתפה פעולה עם הנאצים. "יום אחד לקחו אותנו למחנה עבודה בהרים", שחזר ארביב. המשפחה בת ששת הילדים הובלה למחנה ריכוז בו שהו כ-500 משפחות. "היינו שם 15 חודשים. התמותה הייתה גדולה מאוד כי לא היו שירותים רפואיים ובקושי מזון. אבי הלך על ארבע מתת תזונה ואני קטפתי בשדה חובזה. ביום האחרון הגרמנים העמידו את כל הילדים והגברים בשורה אחת מול מכונת יריה ועמדו לירות בנו. פתאום קרה נס והם התחילו לברוח. הפציצו אותם בדרך. כך ניצלנו וב-1949 עלינו לארץ.
בבוקר השבעה באוקטובר, כאמור, יצא ארביב לצעוד על החוף. "אני שומע פיצוצים ורואה נוריות בשמים. לא הבנתי מה קרה. חזרתי הביתה וצפיתי בחדשות והבנתי את גודל הזוועות. ביום שני שאחר כך אני ואשתי יושבים בסלון וצופים בחדשות פתאום אנחנו שומעים פיצוץ נוראי על גג הבניין שלנו. חשבתי שהבניין הלך ונכנסנו להיסטריה - לא ידענו מה קורה. שמענו הרבה אנשים רצים במדרגות ואז התברר כי בקומה הרביעית נפל טיל. הדירה נפגעה, כל הדוודים הלכו והיה הרס כללי".
גם ביתם של בני הזוג ארביב, שמתגוררים בקומה השנייה – ניזוק מהטיל. במשך כחודש הם נדדו מאשקלון לבית מלון בנתניה. אחרי חודש, עייפים מנדודים, הם חזרו לבית מלא השברים.
הילד שחי במסתור שוב פונה
בשבעה באוקטובר שהה גרשון קסטלנובו (קסטל) בן ה־94, בטיול שורשים עם נכדיו ברומא, הארץ אותה עזב זמן לא רב לאחר השואה. אלא ממש כאשר חזר לקיבוץ יפתח נדרש לפנות את ביתו ולהתפנות.
"עד גיל שמונה, זאת אומרת עד שהכריזו חוקים נגד היהודים - חייתי במשפחה יהודית מתבוללת. חוקי הגזע תפסו אותנו לא מוכנים. הורי נסעו לאריתריאה, שהייתה אז מושבה איטלקית, עד יעבור זעם. אך זו הייתה טעותם הראשונה. באפריקה למדתי עם ילדים שחורים מקומיים ולא הבנתי כלום וזה היה די קשה, גם לי וגם ולאח שלי ולאחיות". כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוריו של קסטל החליטו לחזור לאיטליה, מה שהוא מכנה הטעות הנוספת שלהם.
"חזרנו לגיהינום. אבא נשאר באפריקה מתוך הנחה שתוך שבוע שבועיים הוא יצטרף אלינו, אבל נתקע שם כל המלחמה ובסופו של דבר הוא הגיע משם ישר לפלסטינה. אנחנו חזרנו לרומא, אמא עם חמשת ילדיהם, אבל הפעם בלי בית, במלחמה עם חוקי גזע חמורים ובלי זכויות. היינו פליטים כבר בתוך העיר שכל כך אהבנו.
"מיד אחרי הכיבוש הגרמני, בשמיני בספטמבר 1943, אמא הבינה את סכנת החיים ופזרה אותנו במנזרים. הייתי בן 13 כאשר פגשתי ברחוב מרצה קתולי מפורסם שאמא שמעה את הרצאות שלו באוניברסיטה והוא לקח אותי לביתו".
גרשון בן ה־13 נאלץ להתגורר לבדו בחדר סגור כשהנוצרי המסור מביא לו לחדרו אוכל ומשמיע לו מוסיקה קלאסית. אלא שלאחר כשלושה חודשים שמע רעש ברחוב. "מסתבר שזאת הייתה קבוצה של מחתרת נוצרית אנטי פשיסטית שנפגשה שם במסתור, ואז הם אמרו לי שזה לא מקום טוב בשביל ילד כיוון שאולי יחפשו אותם כמחתרת אנטי פשיסטית וימצאו גם אותי".
קסטל עבר למנזר ושם הוא היה היהודי היחידי בין נוצרים. "זמן לא רב אחרי שהגעתי למנזר הושיבו אותי ליד בן של מנהיג פשיסטי. הילד הזה הריח, אני לא יודע איך, שאני יהודי. המנהל הודיע לאמי והיא מצאה עבורי עוד מקום מסתור ושוב אסור היה לי לצאת החוצה.
קראו גם:
עם סיום המלחמה עלתה המשפחה לקיבוץ גבעת ברנר והתאחדה עם האב. "ב־16 באוקטובר 1943 הייתה האקציה המפורסמת נגד היהודים ואני באותם ימים הסתתרתי. 80 שנה אחר כך - באוקטובר 2023 חשבתי לעשות טיול שורשים עם הנכדים שלי. כשהגענו לרומא התבררה לנו החומרה והטרגדיה העצומה ורצינו לחזור מהר מאוד לארץ, אך לא היו טיסות. לבסוף כאשר נמצאה טיסה הוא חזר הישר משדה התעופה למקום הפינוי בקיבוץ גינוסר, שם הוא מתגורר עדיין.
קסטל מסרב היום להשוות בין אירועי השבעה באוקטובר לשואה, בין השאר כיוון שאז היה ילד וחווה את הדברים כילד והיום הוא מבוגר.
"מה שקורה כעת זה טרגדיה שאני לא ממש יודע איך נצא ממנה. אני מקווה שנצא ממנה טוב, אני מקווה שתהיה לנו תבונה ליצור שביל זהב שיחבר את כולנו, בתוך הארץ היפה ובתוך הנס האדיר שעשינו כאן".
