הזעקות שבקעו בשבת בבוקר מהדירה הקטנה בבלוק הרכבת בקרית אתא זעזעו את השכונה. "שמענו את הבכי והצעקות של הבנות", אומר שכן, "ומיד הבנו שמישהו מת. ואז הגיע אמבולנס לדירה של יעל גרינברג".
לאחר ההלוויה ביום ראשון בצהריים בבית העלמין בקרית אתא, השכנים בבניין מיהרו להגיע אל בית האבלים עם בורקס ושתייה קלה, ואחד מהם גם דאג להביא כיסאות אל הדירה, שנמצאת קומה אחת מתחת לפני הרחוב. "אין להם משפחה גדולה, אבל הרבה אנשים באים לנחם כי יעל נכנסה להם ללב", הם אומרים. "השכנים פה כולם ביחד, כל אחד עוזר במה שהוא יכול".
"הבנות שלה נשארו לבד", אומרת השכנה אלה אלאזרוב, "חלקן נשואות ואמהות בעצמן, אבל בלי אמא זה קשה. הבת הגדולה סיפרה איך הכינה לה נס קפה כמו שהיא אוהבת ונכנסה אליה לחדר, ויעל לא פקחה עיניים. בכל התקופה האחרונה יעל היתה במיטה כל הזמן. כשעבר זמן ולא ראיתי אותה שאלתי את הבת איך אמא, והיא ענתה: 'לאט לאט, יהיה בסדר'. הבנתי שהמצב לא טוב, אבל לא חשבתי שגרוע עד כדי כך".
אלאזרוב הייתה זו שגם גיבתה את יעל בסכסוך שפרץ בבניין לפני שנים ספורות כשהגיעו שכנים חדשים לבניין, סכסוך שבו היתה מעורבת גם המשטרה. והיא כואבת את מותה בגיל צעיר, ואת החיים הקשים שהיו מנת חלקה.
למה דווקא אני?
גרינברג הגיעה לקיבוץ שמרת בגיל חמש, עם הוריה שעלו מארגנטינה ועם אחותה, המבוגרת ממנה בשנתיים. אביה נפטר חודשים ספורים לאחר מכן ואמה נישאה בשנית. עוד תשע שנים יחלפו עד האונס הקבוצתי שביצעה בה חבורה של נערים באוגוסט 1988 במשך מספר ימים, אונס שהסעיר את המדינה והביא לשינוי בהתייחסות החוק למעשה אונס בישראל.
שש שנים חלפו עד הכרעת הדין, אבל אצל גרינברג כלום לא נגמר, עד יומה האחרון. בראיון האחרון שנתנה ל"ידיעות המפרץ" לפני שלוש שנים סיפרה איך היא זוכרת כל פרט מאותם ימים; את הסובארו הלבנה, את הבגדים שלבשו, את תליון המגן דוד של אחד מהם שנגע בצווארה.
"בקיבוץ של שנות ה-80 אם יוצא לך שם שאת זונה – זה כמו גזר דין מוות, איש לא ידבר איתך יותר. ראיתי כמה בנות שדיברו עליהן ככה והן היו פשוט מנודות. הבנים האלה, שהיו בוגרים ממני בשנתיים, איימו שיגידו גם עליי ככה.
"למה דווקא אני? הייתי קלה להם, הייתי מפותחת יותר מהבנות האחרות ומנהיג הקבוצה רצה להיות חבר שלי ואני לא הסכמתי... נראה לי שזה נפל כרעם ביום בהיר גם על חברי הקיבוץ, שהחזון הציוני שלהם התנפץ עם מה שקרה לי ועם הצעירים שלהם, שהורשעו באונס. אצלי השעון עצר מאז, הזמן נתקע בגיל 14 וחצי. הקושי גדל עם כל אחת מהבנות שלי שהגיעה לאותו הגיל".
כדורים נגד דיכאון
היא ילדה חמש בנות בתוך שש שנים ולא חיה עם אבי בנותיה. מצבה הבריאותי והנפשי הידרדר עם השנים והיא נזקקה לתרופות, ובתקופות מסוימות נשענה על בנותיה בתחזוקת הבית ובהתנהלות היומיומית הבסיסית. לפני שמחלת הריאות ריתקה אותה למיטה יצאה מהבית רק ב-28 בכל חודש כדי לאסוף את דמי הביטוח הלאומי, ותמיד בליווי אחת מבנותיה.
הבנות היו גם אלה שהודיעו שהתקציב המשפחתי אינו מאפשר יותר רכישת סיגריות, ועוברים לסיגריות מגולגלות. לאחרונה גם לוותה על ידי מחלקת הרווחה של קריית אתא, ויום לפני מותה נשלח לביתה מזגן שביקשה מהרווחה.
באותו ראיון סיפרה על הבחור שאנס אותה: "הוא נולד בקיבוץ וכולם היו חברים שלו ושל הוריו, היו לו שם סבא וסבתא ואחים ואחיות ובני דודים. ואני, מי הייתי בכלל? הוא הציע לי להצטרף לנסיעה איתו ועם ילד שאהבתי, ואמר שאולי הילד ההוא יציע לי חברות. הסכמתי, לא הייתה לי שום סיבה לחשוד בילדים שהכרתי מאז שהייתי בת חמש. ישבנו ביחד במושב האחורי והילד ההוא באמת שאל אם אני רוצה להיות חברה שלו, ואז מישהו קטע אותו ושני אחים נכנסו, ואז הכל התחיל.
"למוח יש דרכים לגונן על הגוף והנפש, ואני נלחמתי בבנים ובכיתי ופתאום זה נפסק. הסתכלתי על נקודה בתקרת הרכב, התנתקתי מההתרחשות ומאז לא הצלחתי לחבר את עצמי מחדש. נכון, יכולתי לא לעלות על האוטו שלהם, אבל מי חשב על דבר כזה? אלה לא היו אנשים זרים, הם היו כמו אחים שלי.
"החיים נקטעו שם, הם הרגו אותי. נשארתי אותה ילדה בת 14 וחצי והם המשיכו בחייהם. חלקם הלכו לכלא וכשהשתחררו בנו בתים ועסקים, ורק אני עדיין עומדת במקום. בקיבוץ אמרו לי לקחת אקמול וזה יעבור, שאלו אם אסלח אם יכתבו לי מכתב התנצלות".
מגרימברג לגרינברג
היא סיפרה על הדיכאונות, על חוסר הרצון לחיות, על בנותיה שהפכו לאמהות בגיל צעיר מאוד ועל כך שאין לה קשר עם אחותה ועם אמה "אחרי ששנים התווכחנו מי אשם בכך שעזבנו את הקיבוץ, ומי צריך לבקש סליחה ממי". ואולי כאן נמצא ההסבר לכך שהיא קראה לעצמה בשם המשפחה גרימברג, בעוד ששם המשפחה המקורי הוא גרינברג. על השלט הזמני שמוצב על קברה אין אזכור לאף אחד משני השמות האלה, שם נכתב "יעל שופי", ככל הנראה שם בעלה הנוכחי.
בני משפחתה הכואבים סירבו השבוע לאפשר לעיתונאים להיכנס לדירתה. חלקם עמדו מחוץ לדירה הקטנה בדיור הציבורי שבו התגוררה, והביעו כעס כלפי התקשורת, שלדבריהם לא היתה שם עבורה כשנזקקה לה.
אפשר להניח שכעסם התערבב בכעס על המחיר הנורא ששילמה יעל, שנשארה עד יומה האחרון "הנאנסת משמרת", בכעס על הכתף הקרה שקיבלה גם מבית המשפט, מהקיבוץ שבו גדלה, מהמשטרה ומהמדינה. ועל כך שמתוך 11 התלונות שהגישה הורשעו בסופו של דבר רק ארבעה בני הקיבוץ, והיום הם ממשיכים בחייהם, בעוד שהיא שילמה את המחיר במלואו.
קראו עוד:
בשכונה האווירה קשה. רוב השכנים ידעו את העבר של יעל והכירו את הכינוי "הנאנסת משמרת". מעטים היו עמה בקשר. ממעט הפעמים שהייתה יוצאת מהבית היא לא דיברה, אבל תמיד היתה אדיבה ואמרה שלום.
"ידענו מי היא. הכרנו גם את הבנות שלה. על הפנים שלה אפשר היה לראות את הייסורים והצער שעברה. מאז חלתה ידענו שימיה ספורים. אולי זה מה שרצתה. להיפרד מהעולם הזה שהתאכזר אליה כל כך".
