אודליה גלוברזון, אחות במחוז שרון שומרון בכללית, היא אחת מ-11 האחים והאחיות של כללית שזכו השנה לאות הוקרה מנשיא המדינה, יצחק הרצוג, על פועלם יוצא הדופן בקידום החוסן הלאומי, החברתי והאישי בתקופת המלחמה. בגיל 69, עם ארבעה עשורים של ניסיון, היא הפכה לעמוד התווך של קהילת מפוני כפר עזה והובילה הקמת מרפאה שהפכה לסמל של אנושיות בימים הקשים ביותר
"בהתחלה חשבתי שמישהו מתלוצץ איתי"
כששיחת טלפון ממספר לא מזוהה הגיעה, אודליה גלוברזון לא ציפתה לבשורה. נציגה ממינהל האחיות במשרד הבריאות הודיעה לה בהתרגשות שנבחרה לקבל אות הוקרה מנשיא המדינה. "חשבתי שמישהו מתלוצץ," היא נזכרת בחיוך, "רק כשהגיעו טלפונים מהמנהלות שלי הבנתי שזה אמיתי. עד היום, בכל פעם שמישהו מברך אותי – הלב מתמלא התרגשות."
אודליה, נשואה ואם לארבעה, ליוותה דורות של מטופלים לאורך הקריירה שלה. היא סיימה לימודי סיעוד ותואר ראשון בגיל 24, במחזור הראשון של בית הספר לסיעוד בוולפסון, ומאז הקדישה את חייה למקצוע. "כל החיים אני אחות, פחות או יותר," היא אומרת בפשטות המעידה על עומק המחויבות שלה למקצוע. בדרכה המקצועית היא עבדה בבי"ח איכילוב, בהמשך עברה לקהילה, היא ומשפחתה קבעו את ביתם בקיבוץ שפיים. במקביל לעבודתה במרפאה היא ריכזה, במשך כ 8 שנים, קורס על בסיסי ברפואה ראשונית בביה"ס לסיעוד מאיר. קיבוץ שפיים נשאר הבית וגם שליחותה המקצועית.
7 באוקטובר: כשהשליחות הפכה למציאות דחופה
כשפרצה המלחמה, אודליה פעלה מיד, בלי לחכות להנחיות. "לקחתי את החלוק ורצתי למלון בשפיים, לשם פונו תושבי כפר עזה," היא משחזרת. בתוך שעות ספורות, בין בכי של אימהות מודאגות ופצעים של מי שנמלטו על נפשם, היא הפכה לדמות מרכזית – מטפלת, מנחמת ומקשיבה. "כולם נטשו אותנו, אני מקווה שאתם לא תעזבו אותנו מהר מדי," כך אמר לאודליה אחד המפונים - משפט שנחקק בליבה. "הבטחתי לו שכל זמן שיצטרכו אותנו, נהיה שם בשבילם. וזה בדיוק מה שעשינו." ואכן, אודליה הייתה זמינה 24 שעות ביממה, עם טלפון פתוח לכל פנייה.
תוך שיתוף פעולה עם צוותי כללית, עמותת נתן ותושבי כפר עזה, הוקמה מרפאה מאולתרת שהפכה לעוגן של יציבות וביטחון עבור המפונים. "לא הקמנו משהו חדש – יצרנו המשכיות," היא מסבירה. מעבר לטיפול הרפואי השוטף, אודליה דאגה גם לפרטים הקטנים ולרפואה מונעת: הבאת התרופות למטופלים, הפחתת מזונות מתוקים בתפריט המלון למניעת סוכרת, ארגון חיסונים לתינוקות, סקר נגעי עור ואפילו עזרי שמיעה וראיה.
מרפאת שפיים-כפר עזה: מודל של שיתוף פעולה
המרפאה החלה את פעילותה ב-9 באוקטובר, יומיים בלבד אחרי השבת השחורה. כאשר כ 600 תושבי כפר עזה פונו לקיבוץ שפיים, הצוותים הרפואיים התגייסו במהירות שיא. תוך 24 שעות נפתחה באולם בתוך המלון, מרפאה מאולתרת, שתוך ימים ספורים התפתחה למרפאה מלאה הפועלת 12 שעות ביממה. אנשי צוות רבים – רופאים, אחיות וצוותי מנהל לקחו חלק פעיל בהתנדבות, כולל מומחים מכל מוסדות כללית.
ככל שחלף הזמן, התרחבה הפעילות של המרפאה ומומחים מכל רחבי הארץ הגיעו להתנדב, ביניהם ד"ר אמיר ביבר, ראומטולוג מהמרכז הרפואי העמק, ד"ר יפעת קוינט מהמכון להתפתחות הילד מהמרכז הרפואי קפלן, ד"ר שי ארליך, מנהל יחידת הפרעות אכילה מבית החולים שניידר לילדים, ד"ר ליאת ברזילי מנהלת מרפאת סכרת מהמרכז הרפואי מאיר, פרופ' ישראל רוזנבאום מומחה בנפרולוגיה בילדים, אשר ממשיך להתנדב עד היום, ועוד רבים אחרים.
במקביל- מערך בריאות הנפש מבית החולים שניידר פתח מרפאה מיוחדת, אף היא במתחם המלון. צוותי הרפואה המשלימה של הכללית פתחו מתחם טיפולים בהתנדבות מלאה.
הלב הגדול שמאחורי המעשים
כשהיא מסתכלת לאחור, אודליה רואה בתקופה זו לא רק משבר, אלא זכות גדולה. "לא יודעת איך הייתי מרגישה אם לא הייתי חלק מזה," היא אומרת בהתרגשות. "ההזדמנות לתת, להיות שם עבורם – זו זכות גדולה שלא מובנת מאליה."
בטקס בבית הנשיא שהתקיים ביום חמישי, כשקיבלה את אות ההוקרה יחד עם עשרה אחים ואחיות נוספים מכללית, אודליה חשה שהיא לא עומדת לבד, "אלא עם כל קהילת כפר עזה, עם כל הצוותים התומכים, ועם כל מטופל שחייך אליי גם ברגעים הקשים ביותר", היא מספרת.
סיפורה של אודליה הוא לא רק סיפור של אחות אחת, אלא סיפורה של מערכת שלמה שהתגייסה יחד ברגע האמת.
המטופלת הבלתי נשכחת מגיעה לבקר עם עוגיות
עם ניסיון של כמעט שלושה עשורים, מאיה עמר יודעת שכל חיבוק שווה כמו תרופה
מאיה עמר, 48, היא אמא לשלושה, גרה בבאר יעקב ועובדת בכללית ברזיאל בנתניה. אחרי 28 שנות ניסיון בתור אחות, כיום היא מנהלת אשפוז יום ומתפקדת כעוגן לצוות ולמטופלים כאחד.
ספרי כיצד התחיל המסע שלך בתחום?
"המשיכה לעזור לאנשים תמיד הייתה שם, אבל אחרי שירות לאומי בבית חולים – הבנתי שזה הייעוד שלי".
מה מעניק לך הכי הרבה סיפוק בעבודה?
"ללוות מטופלים מרגע של חשש או כאב – עד לרגע של רגיעה והבנה. החיבור האנושי הזה, האמון – מרגש אותי כל פעם מחדש".
ספרי מה הקושי הכי גדול בעבודה?
"האינטנסיביות. לעיתים זה לא רק הקצב – אלא ההתמודדות עם כאב של אחרים".
איך נראה יומך?
"קבלת מטופלים, ניהול סדר יום רפואי, התאמה של טיפולים, תיאום בין צוותים, הדרכה. ולצד זה – להיות אוזן קשבת לכל אדם שנכנס".
מה השתנה מאז הקורונה?
"היחס אלינו השתנה – לטובה. הציבור הבין שהאחות היא לא פחות קריטית מהרופא, ושהיא נמצאת שם בכל שלב".
יש מקרה שנחרט בזיכרונך?
"מטופלת צעירה עם מחלה כרונית שהגיעה מרוסקת נפשית. טיפלתי בה לאורך שנה, והיא הפכה לאישה חזקה ומחייכת. היום, היא באה לביקורים עם עוגיות".
יש לך מסר למי שמתלבט ללמוד אֲחָיוּת?
"אם את מחפשת עבודה עם משמעות אמיתית, שבה את רואה תוצאות אנושיות יום־יום – זה המקום".
להחזיק את המטופל גם כשקשה לו
מירב טרנובן היא אחות בקהילה שמלווה חיים – ולא רק תסמינים
מירב טרנובן, 41, היא אם לשניים וגרה בפרדס חנה. היא אחות במרפאת קדימה צורן ועוסקת בטיפול כוללני לכל גיל, ומאמינה שסיעוד קהילתי הוא מפתח לבריאות ציבורית אמיתית.
למה בחרת לעבוד בקהילה?
"המשכיות. האפשרות להכיר את המטופל לאורך זמן, להבין את ההקשר המשפחתי והחברתי – זה מה שמשך אותי".
מה נותן לך הכי הרבה סיפוק?
"לראות את ההתקדמות. אם זה תינוק שמשגשג, אם זה קשיש שמתחיל טיפול נכון – כל הצלחה קטנה היא הישג".
תארי יום טיפוסי בעבודה.
"אצלי יש הכל מהכל וכל יום שונה מהשני, החל ממתן חיסונים, דרך טיפול בפצעים ועד ייעוץ תזונתי".
איך השפיעה הקורונה על היחס אליכם?
"היא גרמה לציבור להבין כמה אחריות יש לאחות, וכמה היא נמצאת בקשר ישיר עם כל בית".
יש סיפור זכור במיוחד?
"אישה בתהליך פוריות הייתה חרדה מאוד. ליוויתי אותה לאורך הדרך – והיום, כשהיא מגיעה עם התינוק, זה רגע שמזכיר לי למה אני פה".
מה היית רוצה שאנשים יבינו על תפקיד האחות בקהילה?
"שאנחנו לא רק "זריקה ובדיקה". אנחנו שותפות לבריאות - עם עין קלינית, ידע מערכתי ולב פתוח".
"מאז הקורונה, הציבור מכיר במורכבות של התפקיד שלנו"
ג'מילה כמאל ג'מאמעה מחברת בין מקצועיות לרגישות, בין טיפול למגע אנושי
ג'מילה כמאל ג'מאמעה, 32, אחות מוסמכת מקלנסווה, אמא לשתי בנות, מאמינה שטיפול טוב מתחיל בהקשבה. היא בוגרת אוניברסיטת תל אביב, עם ניסיון של שש שנים בתחום הסיעוד. כיום היא חלק מצוות המרפאה של כללית בכפר יונה.
למה בחרת להיות אחות?
"כבר בתיכון הרגשתי משיכה לעולם הבריאות. רציתי לעזור לאנשים לא רק רגשית, אלא גם גופנית – להשפיע באמת על איכות החיים שלהם. כשהכרתי את תחום הסיעוד, הבנתי שזה בדיוק המקום שמאפשר לי לשלב ידע רפואי, חמלה, ומגע אנושי".
מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?
"את הקרבה לאנשים. אני נכנסת לחיים שלהם ברגעים של פגיעות – וזה דורש רגישות. לדעת שהיית שם בשביל מישהו ברגע לא פשוט, שהצלחת להרגיע או להנחות – זו תחושת שליחות אמיתית".
מהם האתגרים המרכזיים?
"כל יום אני פוגשת עשרות אנשים – עם בדיקות, תסכולים, שאלות, ולעיתים גם מצוקות. אנחנו צריכות להיות ממוקדות, יציבות, ולשדר רוגע גם כשהכול רועש מסביב".
ספרי כיצד נראה יום טיפוסי?
"היום שלי מתחיל ב־5:00 בבוקר – לדאוג לילדות, להתארגן, ואז למרפאה. העבודה כוללת טיפול במטופלים, שיחות טלפון, הדרכות, וגם לא מעט מצבים דחופים. אין שגרה – וזה מה שאני אוהבת".
מה השתנה מאז הקורונה?
"הציבור התחיל להכיר במורכבות של תפקיד האחות. כבר לא רואים בנו רק "צוות מסייע", אלא אנשי מקצוע בעלי אחריות קלינית רחבה. למדו שמי שנמצא שם יום-יום – הן האחיות".
האם יש מקרה שלא תשכחי?
"מטופל צעיר הגיע עם עייפות וכאב ראש. משהו בי הרגיש שמשהו לא תקין. שלחתי אותו למדידת לחץ דם – והתברר שהוא במצב מסכן חיים. זה רגע שממחיש את כובד האחריות שלנו".
בשיתוף כללית
פורסם לראשונה: 17:56, 21.05.25
