מלחמת 'חרבות ברזל' חשפה לא מעט גיבורים ביישובי העוטף. סיפורה הלא ייאמן של מיכאלה קורצקי הוא אחד מהם והוא מראה כיצד הפכה מאחות בבית החולים סורוקה, מקבוצת כללית, ותושבת קיבוץ עלומים, לאחות קהילה במלון בנתניה אליו היא פונתה עם משפחה, "אפשר לומר שנלחמתי בעקיפין", היא אומרת בחיוך בריאיון עימה בבית המלון בנתניה בו היא שוהה עם ילדיה. "היינו בבית עם המשפחה ולמשמע הירי והאזעקות נכנסתי לממ"ד יחד עם בעלי וארבעת הילדים שלנו. זה לא משהו שאנחנו לא מכירים או מורגלים בו", היא נזכרת.
"הוריו של בעלי התארחו אצלנו בקיבוץ באותה השבת אבל ישנו במקום אחר. כשהבנו שאין ממ"ד אצלם בעלי הביא אותם אלינו כדי שנשהה ביחד במרחב המוגן. די מהר הבנו שמדובר על תרחיש שונה ממה שהכרנו. שמענו דיווחים על אירוע גדול יותר שמתחולל גם באזור".
לקראת השנה 09:30 החלה הדרמה בבית משפחת קורצקי. "אני מתפקדת גם כאחות בקיבוץ, וקיבלתי טלפון מחבר בכיתת הכוננות שלנו שאמר שהוא מביא אליי פצוע שצריך לטפל בו". מיכאלה, מחזיקה בביתה ציוד עזרה ראשונה מועט בעזרתו טיפלה בפצוע. "פתחתי את דלת הבית והכנסנו את הפצוע הביתה", היא ממשיכה לתאר, "השכבנו אותו על הרצפה במטבח שלנו והתחלנו לטפל בו.
"אחרי שסיימנו לחבוש אותו החדרנו עירוי שאותו תלינו גבוה עם כבל טלפון כדי שיזרום. אחרי הטיפול הראשוני יצרתי קשר עם ד"ר דן שוורצפוקס, מנהל המיון בבית החולים סורוקה והרופא שלנו בקיבוץ, כדי לפנות את הפצוע. ד"ר דן ביקש שנמתין עם הפינוי לבית החולים".
מכשיר קשר שנשא עימו הפצוע בישר על חבר נוסף מכיתת הכוננות שצריך עזרה והובא למטבח הרפואי של משפחת קורצקי. "הוא היה פצוע קשה יותר וכמעט לא נותרו לי תחבושות וחומרי חיטוי. ביקשתי שיביאו גם ציוד חבישה נוסף מהמרפאה בקיבוץ כדי שנוכל לתת טיפול יעיל יותר. הציוד הגיע והתחלנו להילחם על חייו.
"בכל הזמן הזה בעלי וחמי, שהוא אדם בגיל מבוגר, היו שם לסייע לי בלי לחשוש מהסכנה", אומרת קורצקי. "שמענו קולות ירי כל הזמן, אבל אני לפחות לא ידעתי באותם רגעים עד כמה הלחימה קרובה לבית שלי", היא מספרת.
מסייעת לחברים גם במלון בנתניה
בדיעבד הסתבר כי הטיפול הראשוני שהעניקה מיכאלה במטבח הבית הצילה את חייו של הפצוע.
בעלה של מיכאלה, יחד עם חבר נוסף מכיתת הכוננות, החליטו לקחת סיכון ולפנות את הפצועים תחת אש עד לאמבולנסים. "פינינו אותם עם הרכב שלנו. העמסנו אותם על הרכב והם טסו מהקיבוץ זה אומנם לא מרחק נסיעה גדול, אבל הסכנה ברורה לחלוטין", היא אומרת, "בנס הם הצליחו להגיע לאמבולנסים וחברו למד"א, שפינו משם את הפצועים לבית החולים סורוקה. לאחר כשלוש שעות הגיע פצוע נוסף אליי לבית שגם אותו הצלחנו להציל ולפנות לבית החולים".
אפשר בהחלט שכיתת הכוננות הצילה אתכם באותה השבת הקשה.
"הסתבר שהלחימה בקיבוץ הייתה סביב כמה בתים, וביניהם הבית שלנו, ואם לא היו הודפים אותם הם היו נכנסים פנימה לתוך הקיבוץ. הם גיבורים אחד אחד".
התושייה של מיכאלה לסייע לחברי עלומים ממשיכה גם בימים אלה. קורצקי וארבעת ילדיה פונו למלון בנתניה בזמן שבעלה מגויס לשירות מילואים. "עדיין לא ממש יצאנו לי לדבר עם בעלי על מה שהיה. אנחנו נמצא את הזמן בהמשך ונעבד את מה שהיה", היא אומרת.
המשימות של מיכאלה, כאחות הקיבוץ בפרט וכאשת רפואה בכלל, הן לסייע ככל הניתן לחברי עלומים גם במלון בנתניה. חלק גדול מהעזרה ניתן בתמיכת הכללית במחוז שרון שומרון. "הגענו למלון ואנשי הכללית לא עוזבים אותנו. קיבלתי מספרי טלפונים של אנשים שיכולים לסייע, בעלי תפקידים, הציפו אותי במידע, בתרופות ובציוד.
"מעבר לעזרה הרפואית המיידית, הכללית כאן עוזרים לקבוע תורים ובדיקות כמו MRI, מרפאות מקצועיות, כולל ניידת סיוע שמגיעה אלינו פעמיים בשבוע עם רופא ואחות ומבצעת בדיקות רפואיות כאן במלון", אומרת מיכאלה, "באמת שכל דבר שרק רמזתי שאני צריכה היה כאן. אפילו איש מחשוב מהמחוז התקין לי מחשב במלון כדי שאוכל לייעל את הטיפול", היא אומרת. "גם שאנחנו יותר מחודשיים אחרי אותו אירוע הם ממשיכים לסייע ונותנים את הלב".
"חשוב לי לציין גם את ד"ר דן שוורצפוקס שלמרות כל העומס והקושי בבית החולים סורוקה עדיין מגיע אלינו למלון ובודק את האנשים באופן פרטי".
ד"ר ארז ליבל, מנהל מחוז שרון שומרון של כללית, מסכם את ההתגייסות יוצאת הדופן של המחוז:
"מהיום הראשון של המלחמה הבנו שיש לנו, כארגון הבריאות הגדול במדינה, אתגר ותפקיד מרכזי וכי עלינו לפעול מהר, ביעילות ובגמישות מרבית. פתחנו מרפאות במלונות עם מפונים רבים, הפעלנו ניידת שירות עם צוות רפואי ועטפנו את המפונים באשר הם בשירותים מגוונים ועל פי הצרכים שעלו.
עד מהרה הנציגים של התושבים המפונים וגם המפונים עצמם הבינו וידעו שיש להם את הגב של כללית ועל מי לסמוך, וכי המחוז קולט אותם ונותן להם מענה בצורה מקצועית, מכילה ואכפתית.
בשיתוף שירותי בריאות כללית.
