"אני לא מתכוון להצביע בבחירות. אין לי מישהו מתאים בראש, ובכל אופן אני לא רואה בזה שום טעם. מרים גם ככה תיקח". כך אומר השבוע אייל שראו, 17, תלמיד כיתה י"ב באורט ליבוביץ' בנתניה, שלו זו הזדמנות ראשונה להצביע בבחירות המוניציפליות. עם זאת, הוא סבור כי הזכות לבחור לעירייה מגיל 17 מוצדקת. אף שאינם ששים ללכת לקלפי, בימים הספורים שנותרו עד הבחירות המוניציפליות, יש לחמשת בני הנוער מנתניה מה לומר על העיר, ועל הטעון שיפור בה. לדבריהם, צריך לשפר את החופים, לבנות מרינה ומועדונים, ולהשקיע במרכז העיר.
גם חן פרץ, 17, מתיכון ריגלר, אינה מתכוונת לממש את זכות ההצבעה שלה, אך מדגישה כי "לנוער של היום יש מה להגיד, הם אוהבים ששומעים את הקול שלהם, אוהבים להביע דעה, אבל אני לא מבינה מספיק בתחום המוניציפלי. זה לא באמת קריטי אם אני אצביע או לא".
משעמם כאן
אלירן דנן, 17, אומר שהוא לא מתעניין בפוליטיקה המקומית ושהוא סבור, בניגוד לשראו ולפרץ, שבגילו אין לו די ידע לקבוע את זהותם של מקבלי ההחלטות בעירייה. עם זאת, הוא חושב שיש הרבה דברים שניתן וצריך לשפר בעיר: "הייתי עובד יותר על החופים. יש לנו אחת מרצועות החוף היפות בארץ, צריך לנצל את זה. צריך לדאוג לעוד ירידות מסודרות לחופים, לעוד מקומות מוכרזים לגלישה. הייתי גם בונה פה איזו מרינה ומועדונים, שיהיה מה לעשות בערב".
שראו מסכים: "חייבים חיי לילה בעיר. לא הגיוני שנצטרך לנסוע עד הרצליה או תל אביב בשביל בילוי בערב. משעמם כאן".
הוא מוסיף: "אני חושב ששמים יותר מדי דגש על האזורים החדשים, מרכזים את כל ההשקעה שם, בונים ומטפחים במקום לשפץ את השכונות".
קצפ ממשיך: "צריך להשקיע בעיר. מזניחים את מה שקורה במרכז העיר, ויש שם הרבה עבודה. חייבים לשפץ ולדאוג לנראות של העיר. לא הגיוני שיש זבל ברחובות".
כשעולה לדיון האפשרות של קיום מצעדי גאווה בעיר, אומר לירן קצפ, גם הוא בן 17, מתיכון ש"י עגנון: "יש את זה בתל אביב, מספיק שם".
הדר פרג'ון, 17, שלומדת בתיכון דרור, דווקא חושבת אחרת: "אין סיבה להיות אנטי. אני בעד שיהיו מצעדי גאווה בעיר. חשוב להעלות את המודעות בעיר לקהילה הלהט"בית". פרץ מצדיקה אותה: "בעיר יש הרבה אנשים שמשתייכים לקהילה הגאה. צריך להיות להם ייצוג".
שראו מסכם: "גם אם רוצים, זה לא יילך בנתניה, יש כאן יותר מדי אוכלוסייה דתית שתתנגד".
בכל הנוגע לפתיחת עסקים בשבת, הם דווקא אינם סבורים שהצביון הדתי של חלקים מהעיר אמור להיות מכשול.
"בשבת כמעט כל העיר סגורה, ואין מה לעשות בדרך כלל. זה מצב שצריך להשתנות", אומר דנן. פרג'ון מוסיפה: "שכל אחד יבחר לעצמו, הדתיים והעירייה לא צריכים להחליט לאנשים מה לעשות בחיים שלהם".
פרץ טוענת, כי "אם מישהו שומר שבת, שישמור. מה אכפת לו שמישהו שלא שומר שבת יפתח את העסק שלו? הוא גם ככה לא מגיע לשם. למה שיקלקל לאחרים? זאת לא אמורה להיות בעיה".
שראו מסתייג: "אני חושב שלא כולם חייבים להיות פתוחים, בכל זאת, זה יום המנוחה על פי חוק. אבל פה ושם זה בסדר".
דור המסכים
למרות הדעות והאכפתיות שהם מפגינים בכמה נושאים, כשטוענים בפניהם כי בני הנוער מנותקים ועסוקים תמיד במסכים, הם לא מתווכחים. "צודקים", אומרים כולם פה אחד. "גדלנו לתוך זה", אומר דנן, וכשנשאל אם היה רוצה שהמצב יהיה אחרת, הוא אומר: "לא יודע מה זה אחרת, אני לא מכיר מציאות אחרת".
שראו דווקא מצליח למצוא בעניין צד חיובי: "נכון, אנחנו מבלים הרבה בסמראטפונים ובטלוויזיה. אבל ככה יש לנו הזדמנות ללמוד, להרחיב את הידע שלנו. זה לא סותר את זה שיש לנו מה להגיד. יש הרבה נושאים שלא הייתי מודע להם או מבין בהם בלי המסכים האלה".
פרץ מסכימה עם העובדות, אך מוסיפה כי "יש הרבה כאלה שחשובים להם גם דברים אחרים. אני מכירה בני נוער שמתעניינים בעוד תחומים, שיש להם תחביבים, ומתעסקים בעשייה חברתית". על עצמה היא מעידה, שהיא את זמנה הפנויה מעדיפה להעביר בסטודיו לריקוד שבו היא מתנדבת כמדריכה, ושבעבר התנדבה בבתי אבות ובמחלקות ילדים בבתי חולים.
כשבני הנוער נשאלים אם הם מתכוונים להישאר לגור בנתניה בעתיד, הם עונים בחיוב. "למה לא? זאת אחלה עיר. יש כאן הכל, בסך הכל", אומר דנן.
"זאת עיר חמה, משפחתית", מצטרפת פרץ, "כשאני מבקרת בתל אביב למשל, אני לא מסתדרת עם הרעש, עם הגודל, כל כך הרבה אנשים. נתניה היא כמו בית".