בכל הדרך לתל השומר אני מנסה להרגיע את עצמי. קשה לי לראות סבל. לא יכולה לעמוד מול כאבי גוף, אז אני נוסעת לבתי חולים רק אם ממש אין ברירה. אבל הנה, אני במכונית של אילה שלו, והיא חברה שלי כל כך הרבה שנים ומכירה אותי כל כך טוב ואנחנו נוסעות לאגף הילדים בשיבא, ואני מתחילה לרעוד.
את יודעת על מה אני חושבת?
"כן", היא אומרת. "שיבואו ילדים מחוברים לאינפוזיות".
אני לא מצליחה אפילו לדבר. רק להנהן בראש שכן.
"יש מצב כזה", היא אומרת בשקט, "אבל יהיה בסדר. את תראי גם הרבה צחוק".
זה לא מתחיל ומסתיים ביצירה.שבת בשיבא | צילום פרטיזה לא מתחיל ומסתיים ביצירה.שבת בשיבא | צילום פרטי
זה לא מתחיל ומסתיים ביצירה.שבת בשיבא | צילום פרטי
(זה לא מתחיל ומסתיים ביצירה.שבת בשיבא | צילום פרטי)
× × ×
כבר הרבה זמן אני רוצה לנסוע איתה כדי לראות בעיניים את מה שהיא מספרת עליו בשנה וחצי האחרונות. מסע שליחות התנדבותית שהיא יצאה אליו בצניעות ובענווה. ובאקלים החברתי הקשה שאנחנו חיים בו היא מדליקה בכל שבת, לשעתיים, אבוקה קטנה של אור ותקווה. היא מזכירה לי ולאחרים שאפשר לראות בני אדם לפני שמקטלגים אנשים במגירות עם מדבקה שעליה כתוב: אויב.
מה היא עושה? מגיעה לחדר הישיבות במחלקה של פרופ' רז סומך בקומה הרביעית באגף הילדים בשיבא, פורסת על השולחן הגדול יריעת יוטה קשיחה ומחכה לאימהות ולסבתות מעזה שמלוות את ילדיהן ואת נכדיהן המאושפזים בבית החולים. על יריעת הבד כבר מחכים להם חומרי יצירה וגם החיוכים שלה ושל המתרגמת והמתנדבת שמלמדת אותם מה אפשר לעשות בחומרי היצירה האלה.
ילדים, ישראלים ולא ישראלים, המאושפזים בבית החולים מקבלים הרבה תשומת לב מעמותות ומאנשים פרטיים שתורמים ביד נדיבה ובלב פתוח משחקים ובגדים וכספים, אבל הנשים מעזה שמלוות את ילדיהן החולים לתקופות ארוכות של אשפוז וטיפול רחוקות ממשפחותיהן, מחבריהן, מהנוף שהן רגילות אליו מנותקות מהבית על כל מה שזה אומר. נושאות כאן לבד את דאגתן לילד החולה. במסגרת אישורי הכניסה שהן מקבלות נאסרת עליהן היציאה מבית החולים, אז הן פה. חיות לצד הילד המאושפז. "מאושפזות" גם הן במשך חודשים. קרועות בין הילד החולה לגעגועיהן הביתה, נושאות בלב את מטען הבדידות. אז בגללן אילה מגיעה לבית החולים. כדי לתת להן הזדמנות של שעתיים לבטא ולפרוק מטענים רגשיים ביצירה.
× × ×
בדרך כלל יש 70 ילדים המאושפזים בבית החולים שמגיעים משטחי הרשות הפלסטינית. רובם מעזה. חלקם הקטן מהגדה. הרשות הפלסטינית מממנת את הטיפולים ואת האשפוז, אבל הימים האלה מביאים איתם בשורות לא טובות לילדים החולים. הרשות מסרבת להמשיך לשלם ודורשת מהם לחזור הביתה. יש עניינים ובעיות שפוליטיקאים משני הצדדים בטוח יכולים להגיע להבנות והסדרים, אבל בינתיים הילדים החולים כלואים בתוך סבך הפוליטיקה, וזה בלתי נסבל. במעלית שטיפסה לקומה השנייה באגף הילדים, סוחבות שקיות גדולות של ציוד, אילה אמרה לי שאולי לא יגיעו הפעם האימהות והסבתות.
אילה שלו | צילום פרטיאילה שלו | צילום פרטי
אילה שלו | צילום פרטי
(אילה שלו | צילום פרטי)
למה?
"כי אולי חלק כבר חזרו לעזה".
כמה מגיעות בדרך כלל?
"זה משתנה, אבל יש שש–שבע נשים קבועות שהילדים שלהן באשפוזים ארוכים. זה מייצר תחושה של קבוצת תמיכה קטנה. אליהן מצטרפות לפעמים גם נשים חדשות".
על מה אתן מדברות בזמן שאת פה?
"העיסוק שלי בשנים האחרונות, גם במסלול של ההתנדבות וגם במסלול של העבודה, הוא בארגונים ובפרויקטים הפועלים למען שלום. זה חידד לי את הבעיה הכי גדולה שלנו - מחסום השפה. בשנה האחרונה אני לומדת ערבית כי ברור לי שזה בלתי אפשרי ליצור דיאלוג עמוק בלי שאני יודעת ערבית. אני כבר מבינה לא מעט, אבל עדיין לא יכולה לנהל שיחה אמיתית וגדולה, אז אני מדברת בחיוכים, בחיבוק, נעזרת באחת המתורגמניות כדי להבין על מה מדובר".
אז אין קשר אישי קרוב?
"זאת שאלה של הגדרה, כי נכון שאין דיבור בגלל השפה, אבל נולדים קשרים אחרים. לפני כמה שבועות אחת האימהות התקשרה לעזה ודיברה עם אימא שחזרה לשם עם הילד שלה. עשינו שיחת סקייפ כי היא רצתה להגיד שלום. זה ריגש אותי מאוד".
× × ×
בשבת האחרונה היה הרבה שקט מסביב לשולחן. בחצי השעה הראשונה ישבה שם רק ס' מהגדה שהביאה איתה את בנה שמקבל טיפולים כימותרפיים. רעות פרסטר, המתנדבת שהגיעה השבת, מלמדת אותם איך להרכיב וליצור פאזל מצויר ממקלות עץ קטנים. לאט־לאט מצטרפות עוד נשים. הן מתיישבות בשקט ומדביקות את מקלות העץ ומתחילות לצייר. אחת מציירת לב אדום, השנייה ים כחול וציפורים. השלישית את כף ידה ובתוכה לב. ממש אפשר לראות את הנפש הרועדת שלהן.
ואילה כל הזמן בשקט שלה על הארגון. מביאה עוד מקלות עץ, נותנת לאחת האימהות מזוודה כדי שתוכל להשתמש בה כארון. כי ככה זה. אף פעם זה לא מתחיל ומסתיים ביצירה. היא לא יכולה לסגור את הלב כשאימא מבקשת לעזור לה למצוא עגלה או תרופה מסוימת. או מזוודה לארון.
× × ×
בחדר הישיבות יושב גם בומה ענבר. הוא אב שכול שמקדיש את חייו לילדים פלסטינים. בזמן שבחדר הישיבות מציירים הילדים והנשים חיים, בומה מפצל את עצמו לשניים. מחייך אל הילדים וגם מתפנה להשיג אמבולנס כדי להחזיר הביתה לשכם צעירה בת 20 שאת ההודעה על פטירתה הוא בדיוק קיבל. "מדהים כמה אנשים טובים עוזרים לי", הוא אומר.
לפני שנה וחצי בומה נפגש עם אילה במסגרת פרויקט אחר וסיפר לה על האימהות מעזה ש"תקועות" בבית החולים. מאז היא פה כל שבת. במשך השבוע מארגנת את השיבוצים מתוך מערך המתנדבות והמתרגמות שהצטרפו אליה לאורך השנה. השבת, יחד עם רעות, הגיעה גם רים מת'ני מקלנסואה ולא הסתפקה רק בתרגום. כמו מלאכית היא הסתובבה בין האימהות והילדים, מחלקת להם כובעים וצעיפים וכפפות. לילדות היא גם קנתה קשתות חמודות לשיער. רעות קופצת פתאום מהצד השני של החדר כשהיא רואה שאחת הילדות החולות לקחה טוש אדום והחלה לצבוע את שפתיה כאילו זה אודם. אז רעות נתנה לה את האודם שלה והבטיחה להביא לכולן ערכות איפור בפעם הבאה.
× × ×
השעתיים טסו. אנחנו מתקפלות. הנשים והילדים מעזה נשארים בבית החולים. על מדף בחדר הישיבות הם משאירים לפרופ' סומך לב קטן מצויר.
עד מתי הם יוכלו להישאר פה? לא ברור, אבל כל עוד הם כאן גם אילה שלו תגיע.