1. אני בהחלט יכול להבין את הרצון של אייל סגל לעזוב את מכבי נתניה. סגל הוא אוהד אמיתי של הקבוצה, אבל גם אוהדים אמיתיים נשחקים כשהם הופכים לבעלים. זה תפקיד תובעני וקשה. בנוסף, נדמה כי לאוהדי מכבי נתניה קרה משהו שקורה ללא מעט אוהדים. הם התרגלו לטוב וסירבו להסתפק בו. סגל, כידוע, לקח את נתניה בליגה הלאומית, העלה אותה לליגת העל והפך אותה למועדון של מרכז טבלה פלוס בליגת העל. משהו שלפני כמה עונות אוהדי מכבי נתניה רק היו חולמים עליו. אבל לפתע, אחרי שלוש עונות כאלה, זה נראה לחלקם פתאום סתמי, לא מרגש, כשמוסיפים לכך את העבר המפואר (שלא ניתן לשחזר) ואת ההפסד בגמר הגביע (משחק שבו פלרטטה הקבוצה עם אותו עבר מפואר) מגיעים לעתים לתסכול ולעימותים עם הבעלים.
סגל. תישארסגל. תישאר
סגל. תישאר
(צילום: עוז מועלם)
אני חושב שחוסר שביעות הרצון של האוהדים אינו מוצדק. ומה שנראה עבור חלק מאוהדי נתניה כהווה אפור הוא חלום ורוד עבור אוהדי קבוצות רבים בישראל (למשל, הפועל פתח־תקוה). וכמו שכתבתי בתחילת הטור – אני מבין את תחושת המיצוי של סגל. ועדיין, דווקא בעת הזו, עם הקורונה, המשבר הכלכלי והעתיד המעורפל – סגל צריך לשנות את החלטתו. הוא צריך להודיע שהוא נשאר במכבי נתניה, ולהמשיך להיות רב החובל שמנווט את הקבוצה לחוף מבטחים בעת הסוערת הזו. הוא לא צריך לשפוך כספים גדולים, אלא פשוט להיות שם, עוד קצת, בשביל המועדון שהוא אוהב, ולהתעלם, למרות שזה קשה, מקיטורי אוהדים.
2. מי שבוודאות עוזב את מכבי נתניה הוא פאטוס בצ'יראיי. ואני מודה שהוא מותיר אותי עם תחושה מעט חמצמצה. והתחושה הזו נובעת בעקבות הפער בין מה שבצ'יראיי היה יכול להיות עבור מכבי נתניה לבין מה שהוא היה בפועל. 20 שערים כבש בצ'יראיי בשנתיים. העונה הראשונה שלו היתה טובה בהחלט, ועדיין, נדמה שבצ'יראיי לא היה החלוץ הגדול שהוא היה צריך להיות. נדמה שהניצוצות הרבים שהוא הציג לא הביאו לבערה הרצויה. לא הביאו למכבי נתניה את התואר שהיא כל כך היתה ראויה לו אשתקד. והעונה בכלל היה נדמה שבצ'יראיי לא לגמרי איתנו. אז מחד, מכבי נתניה מאבדת חלוץ מאוד מיומן, מאידך, המיומנויות האלה היו צריכות להביא לתפוקה יותר טובה, בטח ביחס להשקעה בו. צריך לומר לבצ'יראיי תודה על שנתיים, אבל להודות שהוא גם הותיר תחושה של פספוס.
בצ'יראיי. תחושת פספוסבצ'יראיי. תחושת פספוס
בצ'יראיי. תחושת פספוס
(צילום: אורן אהרוני)
3. הפועל חדרה החליטה לסיים את הרומן עם אוסטין אג'ידה. זו החלטה קשה, כמעט בלתי אפשרית. בפשטות: המועדון צריך להחליט האם שוער בן 36, שסיים שלוש שנים טובות – נמצא כבר מעבר לשיא, האם הוא מסוגל למשוך עונה נוספת? בחדרה, כך נראה, חושבים שאג'ידה מיצה, שהוא בירידה, מבוגר ושצריך לפנות לאפיקים אחרים. השמות של אסף צור (אחרי עונה רעה בהפועל רעננה) ורן קדוש (מתי הוא בכלל נתן עונה טובה בליגת העל?) גורמים לי לתחושה שאולי בחדרה ממהרים מדי עם שחרור אג'ידה, ואולי כדאי לתת לשוער הניגרי הוותיק עוד עונה אחת בין הקורות, כי כרגע, המחליפים האפשריים לאג'ידה, נראים כמו שנמוך ולא שדרוג.
אג'ידה. אולי בכל זאת?אג'ידה. אולי בכל זאת?
אג'ידה. אולי בכל זאת?
(צילום: ראובן שוורץ)
4. למרות התיקו עם הפועל כפר סבא, משחקי הפלייאוף התחתון עד כה לא מוסיפים כבור להפועל חדרה. במשחק הראשון מול נס ציונה נראתה הקבוצה מאוד אנמית ורק בנס ניצלה מהפסד, מול בני יהודה זה נגמר בחמישייה משפילה, וגם מול כפר סבא, שיחקה חדרה חלש ולא התקרבה למיצוי הפוטנציאל שלה. כן, אני בהחלט מבין את התחושה המנומנמת. המועדון נשאר בליגה, רחוק מקרבות הירידה, הפלייאוף התחתון הוא לא אירוע סקסי במיוחד, ועדיין, הפועל חדרה מציגה עד כה יכולת די מביכה, ונראית כמו קבוצה שנקלעה לאירוע שהיא לא ממש מתעניינת בו. לחדרה יש עוד ארבעה מחזורים לתקן את הרושם, כי אחרת העונה ה זו תסתיים עם טעם רע. וחבל.
מימר. יכולת מביכהמימר. יכולת מביכה
מימר. יכולת מביכה
(צילום: עוז מועלם)