"החיים לא נגמרים בניתוח מוח או בעקבות מחלה, אלא רק מתחילים אחרי זה. אין טעם להיות ממורמר ולהסתכל אחורה על הסבל, רק להביט קדימה ולהמשיך כרגיל". כך אומר השבוע צליל קרני בן ה-32, תושב בארותיים שבעמק חפר, מאמן קבוצות ריצה, מרתוניסט ובעל חגורה שחורה בג'ודו, שבתשע השנים האחרונות מצא את עצמו נאבק על חייו — וניצח.
זה קרה ביום בהיר אחד בשנת 2010, בהיותו בן 23. קרני, מדריך ריצה וג'ודוקא חובב, התעורר עם כאבי ראש קשים. בתחילה סבר כי זו ראשיתה של שפעת, והתעלם. הוא המשיך בשגרת יומו, נסע ללימודים במכון וינגייט ובערב לא פיספס את אימוני הריצה שלו. אלא שיומיים לאחר מכן התעורר בלי תחושה בצד שמאל.
הוא סר לרופא המשפחה שלו בבית יצחק, וזה הפנה אותו בבהילות לבית החולים מאיר בכפר סבא. "כל הדרך לבית החולים קיוויתי שלא אאבד תחושה לגמרי", הוא נזכר, "אחרי שזה עבר בשלום ואחרי כשמונה שעות במיון עם אין-ספור בדיקות, פינו אותי למחלקה הנוירולוגית עם אבחנה הרת גורל: מפרצת מוחית".
מאז אותה האבחנה, עברה על קרני ובני משפחתו שנה קשה ומאתגרת, שכללה לא פחות משלושה ניתוחי מוח ושבעה צנתורים. אבל הוא לא הרים ידיים ומאז החלמתו חזר לרוץ, לאמן קבוצות ריצה ולהשתתף במרתון. הוא קיבל את החגורה השחורה שלו "דאן 1" בג'ודו, והוא בעיקר משמש השראה לרבים.
חמ"ל חירום
מבית החולים מאיר, לאחר התייעצות, הוא הועבר לבית החולים שיבא בתל השומר, שם הסבירו לו שעליו לעבור צנתור מוח. "בזמן הזה אני מבולבל לגמרי, לא מבין מה זה צנתור מוח, והמנתח שאמור לטפל בי שומע את סיפורי ומחליט להקדים את חזרתו ארצה מניו יורק עקב המצב".
שמונה שעות אחרי הצנתור, הבינו הצוותים הרפואיים כי הוא כשל: "למחרת בבוקר הכניסו אותי לניתוח מוח מלא שארך שמונה וחצי שעות. אני זוכר שהתעוררתי עם ראש מכוסה בתחבושת בגובה של תרבוש ותחושה של ראש מתפוצץ. אחרי יומיים בטיפול נמרץ, החזירו אותי למחלקה כדי שאתחיל בשיקום, וכעבור ארבעה ימים כבר שוחררתי לביתי עם הוראה לחזור לביקורת כעבור חודש".
בבית המשפחה ניסה קרני לחזור לשגרת חיים נורמלית. הוא החל לצעוד עם הליכון, אחר כך עם מקל ובסופו של דבר, בעצמו. כעבור חודש הגיע לביקורת בבית החולים כדי לוודא שהמפרצת אכן סגורה, ואז נודע לו כי שילשה את גודלה. "הייתי אמור לעשות את מרתון 'מידנייט סאן' בצפון נורווגיה, ולכן היה לי חשוב מאוד לשמוע שאני בסדר. אלא שבצנתור ראו שהמפרצת גדלה".
קרני התאשפז שוב, והצוותים הרפואיים העבירו את ממצאי הצנתור לניו יורק, למומחה, פרופסור אלכסנדר ברנשטיין. לדברי קרני, בשיחה זו מציע המומחה לנסות עליו שיטות ניסיוניות: "הוא סיפר שהוא מגיע לארץ בחודש מרץ, ויש כמה שיטות שהוא מפתח בנושא המפרצת. הוא צריך שפני ניסיון לעניין, וכדאי שיציעו לי להיות שפן ניסיון. משפחתי ידעה שזה ניסיוני, אבל היינו בשלב שאין מה להפסיד, רק להרוויח", הוא אומר.
עד לבוא המנתח ארצה, קרני שוחרר לביתו. כחודש לפני נחיתת הרופא המומחה, הוא נתקף כאבים עזים בראשו והתאשפז בשיבא תל השומר, שם בוצע בו צנתור חירום: "שיחררו אותי הביתה עם הנחיה לנוח, לא לעשות שום פעילות", הוא אומר.
כשפרופ' ברנשטיין נחת בארץ, כבר לא היה צורך לבצע מאום: "התחילו את הצנתור, אבל אחרי חצי שעה כבר יצאו הצוותים כשהם מסבירים שהמפרצת סגרה את עצמה, והמוח פשוט יצר מעקף טבעי כדי לכסות על מה שנפגע. אני הראשון שידוע שאצלו קרה דבר כזה, וכמובן זה המצב האופטימלי", הוא מסביר.
שמחה מוקדמת
עם החדשות המלבבות שוחרר קרני לביתו. הוא אמנם ויתר על מרתון נורווגיה, אולם חגג יום הולדת 24, וכמה חודשים לאחר מכן, בחודש יוני, תיכנן את יום ההולדת ה-60 של אביו. אבל האופוריה הייתה זמנית. "בזמן חגיגות יום ההולדת, התחילו לי כאבי ראש חזקים מאוד. למחרת כבר הייתי במיון בתל השומר, הכניסו אותי לבדיקת אם-אר-איי שאמנם לא ראו בה כלום, אבל חשדו שהמוח עשה מעקף נוסף".
כדי לבדוק אם זה אכן המצב, הוכנס קרני שוב לצנתור. "ואכן הם גילו שהמוח יצר מעקף נוסף לתוך המפרצת וסביבה, וחזר להזרים בה דם. זה משהו שיכול לדמם בכל שנייה ובשלב הזה המפרצת כבר הייתה בגודל של תשעה מילימטרים. הכניסו אותי לצנתור חירום כדי לנסות לסגור אותה, ולא הצליחו. לכן, העירו אותי והבהירו לי, כי בעקבות המצב עומדות בפניי שתי אפשרויות: לטוס לניו יורק להיות מטופל של הפרופסור המומחה, או לעבור בארץ ניתוח מוח מלא נוסף. ידעתי שאין לי זמן, ואין לדעת מתי הדבר הזה ידמם ויהרוג אותי, ולכן החלטתי לעבור ניתוח בארץ", הוא אומר.
בניתוח עקרו את המפרצת החוצה וככל הידוע לו, הוא הראשון בארץ ששרד ניתוח מסוג זה. ארבעה ימים לאחר הניתוח שוחרר קרני להתאוששות בביתו ושב לביקורת כעבור חודש. "בביקורת נמצא שאני תקין, אבל יש לי נפיחות לאורך הצלקת בצד ימין של הראש. שלחו אותי לבדיקת אם-אר-איי וראו שחטפתי זיהום על הצלקת והוא התחיל לחדור למוח. מיד הכניסו אותי לניתוח מוח חירומי כדי לטפל בזה".
חושב קדימה
לאחר הניתוח השלישי ואין-ספור הצנתורים, החל קרני להתאושש. בימינו הוא לומד ספורטתרפיה במכון וינגייט, משלים בגרויות ועושה תוכניות לעתיד. "שנתיים אחרי שחוסלה המפרצת, קיבלתי אירוע אפילפטי ראשון, ומאז אני מוגדר כחולה אפילפטי. בשנה האחרונה אובחנתי גם כסובל מפוסט-טראומה בעקבות כל מה שעברתי. זה אומר שאני סובל מסיוטים, חרדות, פחדים, וחרדה חברתית", הסביר.
מהיכן החוזק הנפשי?
"בני משפחתי וחברים היו סביבי תדיר, חיזקו ותמכו בי. למרות זאת, לי אישית היו במהלך התקופה עצמה מחשבות של 'למה זה קורה דווקא לי'. אפילו השלמתי עם המוות כבר. הרגשתי, שכשיבוא אקבל אותו כמו חבר ותיק".
אבל המחשבות האלה התחלפו במוטיווציה וברצון עז לחיות.
"אני מסתכל על כל מה שעברתי ואני לא רוצה לחזור לשם. לא רוצה לעצור את החיים שלי, לא רוצה לנבול כמו צמח שלא מטפחים אותו. אחרי שסיימתי את לימודי הספורטתרפיה והבגרויות, למדתי קורס של מאמני חדר כושר בווינגייט. גם חזרתי לרוץ ולאמן קבוצות ריצה במסגרת התוכנית 'שווים בספורט'. בנוסף, חזרתי לג'ודו וקיבלתי את החגורה השחורה שלי, וכיום אני מתכונן למרתון תל אביב".
איך הגעת להדריך את "שווים בספורט"?
"רכזת התוכנית בעמק חפר פנתה אליי, אחרי שקיבלה עליי המלצות כמדריך ריצה. לדבריה, אני יכול להרגיש הכי קרוב למתאמנים הללו, בגלל מה שעברתי ובגלל שאני עדיין מתמודד עם זה ברמה היום-יומית. מדובר בקבוצת צעירים בני 25-16 עם מוגבלויות שכליות ותקשורתיות בכל מיני דרגות. אנחנו נפגשים אחת לשבוע, אני רואה את הדרך שהם עושים ומרגיש שאני מסייע להם להרגיש שווים ומסוגלים".
צליל הוא בנו של יאיר קרני, אלוף ושיאן עבר בריצת מרתון, ולדבריו, לחוסנו הרוחני של האב הייתה השפעה מכרעת על שרידותו במהלך המחלה: "לאבא שלי תואר ראשון בתזונת ספורט ושני במדעי הרפואה, ככה שלאורך כל הדרך היה מי שידבר איתי בגובה העיניים ויסביר לי מה קורה איתי. חוזקו הנפשי וגם הפיזי סייעו לי מאוד לצלוח את זה והיו השראה בשבילי. אבל היו שם גם אימא שלי, אחיי וחבריי הטובים שתמכו ועזרו".
קרני מבקש להעביר מסר של אופטימיות למי שמתמודדים בימים אלה עם אתגרים ומחלות: "העובדה שהייתי בין חיים למוות כל כך הרבה זמן הביאה אותי דווקא להעריך יותר את החיים, לרצות לנצל אותם ולא רק לחיות אותם. בלב שלם אני אומר, שאין טעם במרמור ולהסתכל אחורה על הסבל שעברנו, רק קדימה ולהמשיך בחיים כרגיל".
כמו כולם
"שווים בספורט" היא תוכנית חדשנית של משרד התרבות והספורט ושל ג'וינט ישראל, לקידום הזדמנויות למען אנשים עם מוגבלות פיזית, קוגניטיבית או נפשית, לעסוק בפעילות גופנית.
הגופים השותפים בתוכנית הם: "ישראל-מעבר למגבלות" (שותפות בין ג'וינט-ישראל, בין ממשלת ישראל ובין קרן משפחת רודרמן), משפחת הורוביץ וההתאחדות הישראלית לספורט נכים, כשקהל היעד הוא מבוגרים ובני נוער מגיל 15 ומעלה הגרים בקהילה.
מטרות התוכנית הן להגדיל את כמות האנשים עם מוגבלות שעוסקים בספורט באופן קבוע בקהילה, כדי לשפר את בריאותם ואת תחושת הרווחה הנפשית שלהם (Well Being), לקדם הישגיות בספורט תחרותי לאנשים עם מוגבלות, ליצור תשתית המאפשרת לכל אדם עם מוגבלות לבחור בפעילות גופנית מותאמת מבין מגוון אפשרויות, ולהוביל לשינוי עמדות חיובי של כלל האוכלוסייה כלפי אנשים עם מוגבלות. התכנית החלה לפעולה השנה כפיילוט בחמש רשויות בארץ: נתניה, באר שבע, עכו, אום אל פאחם והמועצה האזורית עמק חפר.
