בלילות האחרונים סופיה קרפינצ'יק לא נרדמת מרוב התרגשות. בחירתה לייצג את ישראל בתחרות היופי העולמית של ערוץ האופנה FTV תפסה אותה בהפתעה מוחלטת:
"אני מדמיינת סיטואציות שיקרו על הבמה בתחרות הנוצצת בבוקרשט, ומה אגיד אם אעלה לחמישיית הגמר. אני בהתרגשות שקשה לתאר, למרות שבחיים לא חשבתי שאלך לתחרות יופי. תמיד חשבתי לעצמי 'להתחרות מי יותר יפה? כמה שטחי אפשר להיות?'".
אבל זה העולם שבו את חיה כרגע.
"בעבר חשבתי שתחרויות יופי הן טיפשיות, אבל היום, כשאני מועמדת, בחרתי להיכנס לזה בפול כוח. אני לא רואה בדוגמנות את מסלול חיי אלא תחביב, אבל התחרות הופכת את העניין כולו לרציני יותר. אחרי הכל, זאת התחרות שבה גל גדות החלה את דרכה".
מהכפר הנידח בבלארוס
קשה לפספס את קרפינצ'יק (18) שמתנשאת לגובה 176 ס"מ. עד הנסיעה השבוע, אפשר היה למצוא אותה ממלצרת בבית קפה בראשון לציון ועוזרת לאמה בחנות הבגדים שלה, המציעה אופנה אירופאית מיובאת. לפני ימים ספורים היא סיימה את הבגרויות ואת הלימודים בגימנסיה הריאלית.
היא נולדה בבלארוס. כשהייתה בת שלושה חודשים ואחיה דימה בן ארבע, החליטו הוריה להתחיל חיים חדשים בישראל והשתקעו בראשון לציון.
"זו הייתה ההחלטה הטובה בחייהם", היא אומרת. "אם היו נשארים באוקראינה היינו בוודאי מתגוררים עד היום בכפר נידח, ואיש מאתנו לא היה מגיע למה שהגענו כאן. אמא, שהצטלמה גם היא בעבר לקמפיין אופנה, מביאה לארץ תיירות מרפא מחו"ל. בעקבות ההורים הגיעו גם סבא וסבתא והדודה שלי עם משפחתה. התגוררנו עשרה אנשים בדירת ארבעה חדרים בשיכון המזרח".
למרות קשיי ההתאקלמות, לקרפינצ'יק יש בעיקר זיכרונות טובים מאותם ימים. "סבתא לקחה אותי כל יום לגן ובישלה לכולנו ואחר הצהריים רקדתי בבית ספר לריקודים סלוניים. זאת הייתה מסגרת קשוחה שבה התמדתי עשר שנים ברציפות. כשהייתי בת עשר, אמא לקחה אותי לסוכנות הדוגמנות TLV".
היית הילדה הכי יפה בכיתה?
"לא יודעת. אף פעם לא חשבתי איך אני נראית בהשוואה לאחרים. לא עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי שאהיה דוגמנית, זו הייתה החלטה של אמא. אותי עניין העיסוק בספורט ובריקודים. ההורים דחפו אותנו להשתלב במסגרות נוספות ועבדו במספר עבודות כדי לממן לנו חוגים".
אמא אמרה, אמא החליטה
את פגישת תיאום הציפיות הראשונה עם מוטי, הסוכן שלה עד היום, היא זוכרת היטב. "הוא שאל אותי 'מה את רוצה להיות?', ואני עניתי, 'להיות מוצלחת'. הוא שאל, 'אבל במה?', ועניתי, 'לא יודעת, אולי מפורסמת?'.
"הוא חזר ושאל, 'תגידי לי מה את רוצה להיות', ובסוף אמא השחילה את המילים, 'את רוצה להיות דוגמנית, סופי, את רוצה להיות דוגמנית'. אז אמרתי, 'זהו, זה מה שאני רוצה'.
"במשך ארבע שנים לא השתתפתי בשום הפקה ובאודישנים שמעתי הרבה יותר 'לא' מ'כן'. הייתי ברווזון מכוער. התלבשתי כמו טום בוי, לא ידעתי מה לעשות כדי להתקבל. נסעתי עם אמא שוב ושוב לתל אביב לאודישנים, כל הדרך התרגשתי וחשבתי מה ישאלו אותי ומה נכון לעשות ותמיד בסוף הגיעה התשובה השלילית.
"לפעמים פשוט לא ענו. זה היה מייאש. מוטי תמיד אומר שאני הילדה הכי סבלנית שהוא פגש בחיים שלו. בנות אחרות במקומי היו אומרות 'זה כנראה לא שלי' וזורקות את החוזה לפח".
מה החזיק אותך?
"התקווה שאולי זה לא הזמן. אמא אמרה שבטוח אצליח ושדברים באים בזמן הנכון, וצריך להאמין ולעשות הכל כדי שזה יגיע. היא צדקה. ההפקה הראשונה הגיעה בגיל 14 והייתה מוזרה בהתחשב בגילי הצעיר: שמלות כלה".
מאז הצטלמה להפקות אופנה גדולות, הציגה בשבועות האופנה במילאנו ופריז, לבית האופנה Dior, רנואר, גולברי ושנקר. היא הצטלמה לקטלוגים של דני מזרחי, יניב פרסי, סימפלי פאשן והשתתפה בפרסומות ברחבי אירופה.
אלא שתקתוקי המצלמות וההשתלבות בתעשייה הביאו איתם קשיים מסוג אחר: נידוי חברתי מצד ילדי הכיתה. "אף פעם לא הרגשתי ממש שייכת", היא אומרת.
"בכיתה ד' עברנו דירה למרכז ראשון לציון, ובבית הספר החדש לא ממש התחברתי. אמא הלבישה אותי כמו רוסיה, עם מכנסיים אלגנטיים, לעולם לא עם טייטס או ג'ינס. תמיד בהופעה מוקפדת ובשיער אסוף. רק בכיתה ו' כשרציתי להיות כמו כולם עברתי לג'ינס ושיער פזור.
"החברה בישראל מאוד שיפוטית ואני, בנוסף למראה החריג, גם נוצרייה. הפסקתי ללכת עם שרשרת צלב כשהרגשתי שמסתכלים עלי בעין עקומה. רק בכיתה י"ב הרגשתי שאני לא צריכה להסתיר כלום ויכולה ללבוש ולענוד מה שאני רוצה".
שנים קשות.
"לא היו לי חברות וככל שניסיתי, זה לא הלך. החבר היחיד שלי היה זה שמלכת הכיתה הייתה מאוהבת בו. זה לא מצא חן בעיניה, וכשהגיע חג סוכות היא הזמינה אותי להפתעתי לבוא לחגוג אצלה.
"במשפחה שלנו רק סבא שלי יהודי, ובבית חגגנו את החגים הנוצריים, כך ששמחתי לקבל הזמנה לחגוג חג שלא הכרתי. התלבשתי יפה ויצאתי מהבית נרגשת, וכשהגעתי לסוכה היא חיכתה לי ושאלה 'באמת חשבת שאנחנו רוצים שתהיי פה?'.
"לא מצאתי מילים. הסתובבתי והלכתי הביתה, כשהילדים הולכים אחריי ואומרים לי שאני לא שייכת ולא שווה. מדי יום הייתי חוזרת הביתה בוכה, ואמא הייתה מעודדת אותי ואומרת שהילדים לא שווים את זה.
"עד היום הזיכרון הזה מערער אותי כשאני מנסה ליצור קשר או להתיידד עם מישהו. בהתחלה האשמתי את עצמי וחשבתי שאני לא מספיק שווה. היום אני חושבת שזה לא אני אלא האנשים שחונכו ככה.
"לרוב, כשמגיעה מישהי יפה לכיתה, זה גורם לבנות אחרות להסתכל עליה בעין צרה ולדחוק אותה הצידה. דחייה חברתית וחרמות הם מנת חלקן של הרבה דוגמניות. הבנתי את זה כשהכרתי דוגמניות אחרות בארץ ובעולם".
לגלות את עמוד השדרה
כשהייתה בת 15 התקבלה לראשונה לסוכנות "ביונד" באיטליה. "בכל יום נסעתי לתשעה אודישנים ונאצלתי לתמרן עם מפות בתחבורה הציבורית בארץ זרה. בישלתי לעצמי, ערכתי קניות וכיבסתי. היינו תשע בנות בבית אחד, וכל אחת דיברה בשפה שונה.
"כעבור שנה טסתי שוב, החלפתי סוכנויות בחו"ל וסימנתי 'וי' על השתתפות בשבועות אופנה, קמפיינים ופרסומות.
"גיליתי שיש לי עמוד שדרה ויכולת להסתדר לבד וחזרתי הביתה הרבה יותר עצמאית ובטוחה בעצמי. לתחרות הזאת, שעתידה לחשוף אותי למיליוני אנשים ברחבי העולם, אני נוסעת עם הרבה יותר ביטחון".
את מאמינה שחייך ישתנו בעקבות התחרות?
"קשה לדעת. כרגע יש מולי הר ענק ואני רק בתחילת הטיפוס. אני מתגייסת בנובמבר, כסייעת לרופא שיניים, והתחרות היא ההזדמנות האחרונה שלי להצליח ולייצר תפנית. אני כבר חושבת על לימודים ומתלבטת בין עיצוב אופנה לקרימינולוגיה.
"לא משנה מה יקרה בתחרות, אני אהנה ואייצג את ישראל בכבוד. אף אחת לא יכולה להיות גל גדות הבאה, אבל אני בהחלט יכולה להיות סופיה קרפינצ'יק הראשונה".
