הסופר הנתנייתי מיטשל פייגנבאום פירסם את ספרו השני "יחידים במינם", המביא את סיפורה של החברה הישראלית כחברת מהגרים. אף שזהו כבר ספרו השני, כשאת הראשון "עד לאהבה", על אהבתם של שני בנים, כתב לפני כעשר שנים, הוא אומר, כי "בכלל לא ידעתי או תיכננתי להיות סופר. למדתי עיצוב גרפי, ועבדתי בסטודיו לגרפיקה בתל אביב, במשך חמש שנים. הסטודיו נסגר, והתחלתי לחפש מקום אחר לעבוד בו. עם הזמן נרשמתי לסדנת כתיבה ב'בית אריאלה' והתחלתי לכתוב".
פייגנבאום, 59, נולד בניו יורק וגדל בנתניה. בנעוריו לא יצא מהארון, כי זה לא היה מקובל אז בנתניה ובכלל, אך בכל זאת הוא זוכר את ילדותו הנתנייתית כתקופה יפה. בספרו הוא חוזר לימי נעוריו ולאהבותיו הראשונות.
אהבה חד-מינית
במרכז ספרו החדש עומדים דורי לבנטל וחבר הילדות שלו, אריאל טלרמן, עולים חדשים, שעלו ארצה עם משפחותיהם בשנות ה-70 והתיישבו בנתניה. בפגישה מקרית בניו יורק, בשלהי מלחמת המפרץ, פוגש לבנטל את חבר הילדות שלו טלרמן. המפגש מציף אותם מחדש בסיפור אהבתם הלא-ממומש, מעת היותם נערים. השניים מנסים לחדש את הקשר ביניהם ולהתגבר על מטעני העבר. אך אז, אמו של לבנטל מתאשפזת בבית החולים וחייו מתהפכים. מחול האהבה בינו לבין אריאל שוב נוסק, מתערער ונופל, אבל שניהם יוצאים ממנו באופן שונה.
פייגנבאום נולד לאם ילידת בולגריה ולאב יליד פולין, ששרד את השואה. הוריו נפגשו בארץ, והיגרו לארצות הברית. בשנת 1972 עלו ארצה. הוא שירת בצבא ביחידת 8200, ובעקבות ניתוח הורד הפרופיל הרפואי שלו, והוא התנדב לשירות בקצין העיר נתניה. אחרי הצבא למד מלונאות ב"תדמור" בהרצליה, ועבד כחמש שנים במלון "ארבע העונות" (שמאוחר יותר הפך למלון "דן") בנתניה.
תוך כדי עבודתו במלון למד עיצוב גרפי, ואז עזב את העבודה במלון והתחיל לעבוד בסטודיו לגרפיקה בתל אביב. כאשר הסטודיו נסגר קיבל עבודה בחברת ספנות בנתניה, שבה הוא עובד זה 26 שנים. ספרו הראשון ראה אור בשנת 1999, בהוצאת שופרא. באותה התקופה גם התחיל לערוך ספרים, לקרוא כתבי יד וללוות כותבים, ועבד כלקטור בהוצאות כתר ומודן, עד שהחליט כי מוטב לו לחזור אל הכתיבה עצמה.
מדוע כתבת על נושא זה?
"ידעתי שרציתי לכתוב על הקשר בין שני בנים מגיל צעיר, ועל החברות שלהם במשך השנים. הגיבורים שלי, דורי ואריאל, שניהם עולים חדשים שבאים לגור בנתניה והופכים להיות חברים. קורים ביניהם כל מיני דברים והם נפגשים שוב, כששניהם בני 30 ומשהו, בתקופת מלחמת המפרץ, בניו יורק. רציתי להציב את זה מול זה: מה השתנה, מה קרה או לא קרה לכל אחד מהם, איך הם מרגישים זה כלפי זה אחרי הרבה שנים. ויש המרכיב ההומו-ארוטי, כמובן, שאצל כל אחד מהם הוא אחר ושונה, והמצב הזה הזה יוצר קונפליקט לא קטן ביניהם. רציתי לכתוב על זה".
"אני מודה שלא היו לי אהבות נעורים בתקופה שגדלתי בנתניה. לרוב היו לי התאהבויות חד-צדדיות. שלא כמו היום, לצאת מהארון לא היה דבר מקובל. אתה נשאר עם הסוד הזה בתוך עצמך"
מהי הכתיבה בשבילך?
"במהלך הזמן גיליתי כמה שאני זקוק לכתיבה, שזה מרחב שבו אני מרגיש נוח, שאני זקוק לו. אני בדרך כלל מתנהל בשתי ישויות שונות: אחת, החיים הממשיים, הריאליים, שקורים יום-יום. השנייה היא העולם הבדיוני שלי, שהוא יקום בפני עצמו, שמתנהל אצלי במקביל, וקורים בו דברים כל רגע. לסיום כתיבת הספר הנוכחי, 'יחידים במינם', נדרשו לי כשבע שנים, מאחר שהתרחשו הרבה דברים תוך כדי כתיבתו, שעיכבו, וגם עיצבו את הספר מחדש".
מה בדיוק קרה?
"אני מספר על זה בספר עצמו. אימא שלי חלתה בצורה קשה לפני הרבה שנים, ובתור בן יחיד הייתי צריך לטפל בה, להיות אִתה בבית חולים, ואחר כך בבית. לנהל את הבית ולטפל בכל הניירת הקשורה, להביא מטפלת שתהיה עם אימא, וכדומה. החיים התהפכו לי לגמרי. החיים האישיים שלי נדחקו הַצִדָה, והייתי חייב להתמודד עם זה".
אהבות בגיל מאוחר
הספר הוא אוטוביוגרפי?
"הספר מבוסס על פרטים אוטוביוגרפיים שלי, עובדות מתוך חיי שמעורבות עם בדיה. אירועים רבים מאוד שכתבתי עליהם בספר אכן התרחשו, אבל לאו דווקא באותם הזמנים המתוארים. הרשיתי לעצמי לערבב בין תקופות, להמציא וגם לבדות חלק מההתרחשויות".
האם האהבות הגדולות ביותר הן אהבות הנעורים הלא-ממומשות?
"אני מודה שלא היו לי אהבות נעורים בתקופה שגדלתי בנתניה. לרוב, היו לי התאהבויות חד-צדדיות. שלא כמו היום, לצאת מן הארון לא היה דבר מקובל. אתה נשאר עם הסוד הזה בתוך עצמך. וגם אם מישהו חשב את זה עליי, הוא או היא לא אמרו לי דבר. אצלי האהבות החשובות יותר קרו בגיל מאוחר יותר".
איך, לדעתך, מקבלת העיר נתניה את האוכלוסייה הלה"טבית?
"אני לא יודע אם מקדישים נושאים הקשורים ללהט"בים בבתי ספר בעיר. זה לא אומר שאין הומואים בנתניה, אבל קשה הרבה יותר להכריז על זה בקולי קולות, לבטח קשה לחגוג את זה בציבור. אין מה לעשות, ככל שמתרחקים מתל אביב, הנושא הזה רגיש ונפיץ יותר, ואני מבין את זה".
אתה חולק את חייך, בין מגורים עם אמך בנתניה לבין מגורים בתל אביב. איך אתה מתאים את עצמך למעברים האלה?
"כשאימא חלתה עברתי לגור אצלה. אחר כך, כשמצבה התייצב פחות או יותר, עברתי לתל אביב. היום אני גר בתל אביב ומבקר אותה בסופי שבוע. המעברים האלה בין תל אביב לנתניה הם מורכבים אצלי. תל אביב תמיד הייתה בשבילי עיר שאולי מזכירה לי מעט את ניו יורק באנרגיה שלה, בתזזיות שלה. כהומוסקסואל, תל אביב היא מקום שקל יותר לנוע בו, להתקבל אליו, להתקיים בו. אבל נתניה היא עיר ילדותי, חלק ממני, שעליו כתבתי בספר. חוף הים, רחוב הרצל, בתי הקולנוע 'שרון', 'סטודיו' ו'אסתר', שכבר לא קיימים, היו מקומות שביליתי הרבה מן החיים שלי, ו'גן גיבורים' שהייתי עובר בו כשלמדתי בבית ספר 'שרת'. נהגתי להתעכב בו ולשבת על ספסל, לפני שחזרתי הביתה והכנתי שיעורים. זה מקום נוסטלגי בשבילי, ומעלה אצלי הרבה זיכרונות".
