כששוטרים ראו את דינה שגב כותבת על קיר ברחוב בשכונת פלורנטין בתל אביב, הם הסתפקו באזהרה בלבד. "זה היה ערב חג, אני אישה בת 50 והכול מסביב מלא גרפיטי, זה היה מגוחך אילו היו נטפלים אליי", היא נזכרת. לדבריה, אם תצייר על קירות בהרצליה פיתוח אתה עלול להישלח לכלא, אך ככל שתעסוק באומנות רחוב במקומות שפחות מעניינים את הממסד, המשטרה פחות תתאמץ לאכוף, והעירייה פחות תתאמץ למחוק.
3 צפייה בגלריה
דינה שגב. "לא כל אחד רואה אומנות רחוב, אבל מי שצריך לראות אותה — רואה" | צילום: אסף פרידמן
בנתניה, לא זו בלבד שהעירייה לא מחקה את אומנות הרחוב, היא יזמה אותה והשתמשה בה כדי להפיח חיים באזורים הישנים והמוזנחים בעיר. זה היה פרויקט מיוחד, שבזכותו גם התחיל הרומן של שגב עם העיר, כך שכיום היא מעבירה סיורי גרפיטי מרתקים ברחבי נתניה.
רוח האדם
שגב (53) מתגוררת בכפר האורנים שליד מודיעין. אל עולם האומנות הגיעה במסלול אקדמי מסודר, דרך תואר באומנות ובחינוך. במשך שנים חיברה ילדים, בני נוער ומבוגרים לאומנות בסטודיו שבבעלותה. יום אחד, לפני שבע שנים, בביקור אגבי ברחובות דרום תל אביב, היא הבחינה בציורי הגרפיטי. "הסתכלתי על הקירות המאוירים וגיליתי עולם", היא מספרת. "חשבתי לעצמי, שרוח האדם מתבטאת באמצעות הציורים והמילים האלה, שאנשים משאירים על הקירות. ראיתי את זה כמו עוד שפה שאנשים פשוט לא מבינים, או לא שמים לב אליה, ולכן היא נעלמת מעיניהם".
אומנות הרחוב הייתה שונה מהאומנות "המסודרת" ששגב הכירה עד כה, והיא החלה לחקור את התחום החדש שנחשפה אליו. "התחלתי לחפש אומנים, לנסות לפגוש אותם; לקרוא כתבות של סוציולוגים על הסיבות לתופעה הזאת, מאמרים שמקשרים את הנושא של אומנות הרחוב לפסיכולוגיה, לאקולוגיה ולפוליטיקה. תוך כדי חקירתי בנושא, קלטתי שהדבר הזה נוגע בכל כך הרבה תחומים, וזה רק ריתק אותי עוד יותר".
"הקהל שמגיע לסיורים מגוון מאוד, מתלמידי מגמות אומנות ועד ימי גיבוש של חברות גדולות. לא מזמן היה לי סיור שאישה שגדלה בנתניה הזמינה לכבוד יום הולדתה ה-70. כל הקהלים מגיבים בצורה דומה, מתלהבים מאוד"
את התואר באומנות שילבה שגב עם לימודי ספרות וכתיבה, וגם לתחומים האלה מצאה מענה באומנות הרחוב, כשחקרה את הסיבות שמביאות אנשים לבצע מעשה שנחשב פלילי, ולבטא את עצמם על קירות העיר. "אצל כל אומן שדיברתי אתו גיליתי סיפור מרתק. אומן אחד, מהוותיקים בארץ, הוא עולה מאוקראינה. הוא סיפר לי שבשבילו אומנות הרחוב היא הדרך לזעוק את מה שהוא מכנה 'זעקת המהגרים'", היא מספרת.
"הוא מצייר זיכרונות מארץ מולדתו, חיות ונופים, מביא אותם אל הקירות כאן בישראל, ומרגיש שכך הוא מחבר בין שני חלקי נפשו, החלק של המהגר והחלק של הישראלי. אומן אחר השתחרר מהצבא ועבר תקופה קשה. הוא היה שבור לב וחיפש משמעות, ובלילות התחיל לצייר פלסטרים על קירות תל אביב. הוא אמר לי שזה היה בעבורו כמו טיפול נפשי, שהגוף שלו המציא לעצמו. הוא הרגיש כאילו באמצעות הציורים, כל מי שמסתובב בעיר חוֹוֶה את הכאב שלו יחד אתו. אומנית אחרת קיבלה תשובות שליליות מהוצאות לאור שפנתה אליהן, כשרצתה לפרסם ספר שירים וציורים, אז היא תלתה יצירות שלה ברחובות, וגילתה פתאום, שהיא לא צריכה תיווך כדי להביא את האומנות לאנשים".
שגב הלכה והעמיקה בנושא אומנות הרחוב, והחלה ליזום סיורים ברחובות תל אביב, שבהם היא מנסה להעביר לאחרים את כל מה שראתה בציורי הקיר. בהתחלה הקהל כלל את חבריה ואת בני משפחתה, אחר כך היו אלה עובדי החברה של בעלה, "ולאט לאט זה פשוט נהיה", היא אומרת. "ראיתי שאני נהנית, שאנשים נהנים, והייתה באמת הרגשה שגיליתי לעצמי ולאחרים עולם חדש. פתאום זה התרחב לקהלים נוספים, למשפחות ולילדים, והרגשתי שאני סוגרת מעגל: שנים שאני מחברת אנשים לאומנות, בסטודיו, ועכשיו אני עושה את זה ברחובות".
לספר סיפור
לפני כשלוש שנים, כשכבר הייתה מעורה היטב בעולם אומנות הרחוב, הגיעה לאוזניה של שגב ידיעה על פרויקט גרפיטי מיוחד שיזמה מינהלת מרכז העיר של עיריית נתניה, בשיתוף מוזיאון נתניה, כחלק מפסטיבל "עיר פוגשת מוזיקה ואומנות". במסגרת הפרויקט, שנועד לשנות את התדמית של מרכז העיר הישן, ולמתג אותו כמקום צעיר ושוקק חיים, יצרה עיריית נתניה קשר עם ארגון ARTISTS FOR ISRAEL, ארגון התנדבותי המנסה לסייע בהסברה הישראלית בעולם באמצעות אומנות.
"הגעתי לסבב השני של הפרויקט, שהתקיים ב-2016, ופגשתי אומנים מכל העולם שהגיעו לעשות אומנות רחוב בנתניה, בהזמנת העירייה. מקסים בעיניי, שהממסד מתחיל לראות שגרפיטי זה לא רק ונדליזם, אלא מתנה לעיר", היא אומרת. במסגרת הפרויקט, עיריית נתניה מימנה את שהותם של האומנים, והפגישה אותם עם חברי מועצה ועם בני נוער מהעיר. המפגש עם המקומיים, מספרת שגב, נתן השראה ורעיונות לאומנים.
"בסבב ההוא בנתניה פגשתי אומן, שהקפיד לטפח את התדמית החיובית של ישראל בעולם, מבחינה פוליטית, ורצה לצייר עקרב עם עוקץ שמסמל את מדינת ישראל, שתוקפת אחרים רק כשתוקפים אותה. בביקור שלו כאן, הוא הגיע למוזיאון נתניה, וראה שם תמונה מימיה הראשונים של העיר, של ילדה עם חיוך תמים, ילדה שהיום ודאי כבר בת 90. בסוף של דבר, אחרי שפגש את האנשים בעיר והבין את האווירה בה, הוא בחר, במקום העקרב, לצייר את אותה הילדה עם יונת שלום בידה. כשהוא הגיע לנתניה משהו השתנה אצלו, משהו התרכך".
"אומנות רחוב פוגשת אותך בין לבין, אנשים שנתקלים באומנות הזאת לא מתכננים ללכת לתערוכה ולקרוא ספר שירה, זה פשוט פוגש אותם באמצע היום ומתחבר לאיזו מחשבה שלהם או למשהו שבדיוק קרה להם"
הפרויקט הנתנייתי גרם לשגב להבין, שהיא מעוניינת לקיים סיורי אומנות רחוב גם בנתניה. "גיליתי מקום מרתק, שבו ציורים מדהימים, אווירה נהדרת ואנשים מקסימים. רציתי לספר את הסיפור הזה הלאה", היא אומרת. ואכן, בסיורים, שגב מספרת את סיפורה של נתניה דרך האומנות, ומסבירה על פרויקט הגרפיטי המיוחד. "הקהל שמגיע לסיורים מגוון מאוד, מתלמידי מגמות אומנות ועד ימי גיבוש של חברות גדולות. לא מזמן היה לי סיור שאישה שגדלה בנתניה הזמינה לכבוד יום הולדתה ה-70. כל הקהלים מגיבים בצורה דומה, מתלהבים מאוד, אומרים שגילו עוד שפה שמדוברת בעיר והם לא שמעו עד כה, שפת אומנות הרחוב".
לפני שנתיים החליטה שגב להביא לידי ביטוי גם את קולה שלה, ולדבר אל הציבור הרחב בעצמה, כמובן, בשפת אומנות הרחוב. היא החלה לכתוב שירת רחוב, בעיקר בתל אביב ומדי פעם גם במקומות שבהם היא מבקרת ברחבי העולם, כמו יוון והודו. "אני כותבת שירה אישית, אבל כמו תמיד באומנות, מתברר שכל מה שאישי הוא גם כללי", היא מסבירה.
"השירה שלי היא כמו מכתבים לעצמי, על מה שהבנתי, על מה שחסר לי, או סתם מחשבות. הייתי בהודו לא מזמן, ועל גדת נהר הגאנגס כתבתי שיר שמתחיל במילים: 'ומהו הגאנגס שלך? מה קדוש בעבורך?' מהות אומנות הרחוב בעיניי היא לעצור פתאום, לא משנה איפה אני נמצאת, לחשוב מהלב שלי, ולהתחבר למקום וללבבות של אחרים. אומנות רחוב פוגשת אותך בין לבין, אנשים שנתקלים באומנות הזאת לא מתכננים ללכת לתערוכה ולקרוא ספר שירה, זה פשוט פוגש אותם באמצע היום, ומתחבר לאיזו מחשבה שלהם או למשהו שבדיוק קרה להם. אומנית רחוב אחת אמרה לי פעם, שלא כל אחד רואה אומנות רחוב, אבל מי שצריך לראות אותה — רואה.
"אני, בניגוד לאומנים אחרים, חותמת על יצירותיי בשמי האמיתי. אני רוצה שאנשים — שהמילים שלי גורמות להם להרגיש משהו — יגיעו אליי, וזה אכן קורה. כותבים לי מסרים מרגשים. מישהי כתבה לי, שהיא ראתה שיר שלי אחרי היריון ולידה קשים שעברה, והמילים שלי גרמו לה להחזיר את האמון בנשיות שלה. זה מרגש כל כך. היא הייתה זקוקה למסר המסוים הזה, והוא הגיע בדיוק בזמן, בצורת השיר שלי".
כששגב נשאלת איפה עוד תרצה להשאיר חותם בצורת שיר כתוב, אחרי שכבשה את תל אביב, את הודו ואת יוון, תשובתה הישירה הייתה: "נתניה, כמובן".
