בעוד חודש, ב-17 באפריל, תפוג אשרת השהייה הזמנית של טקליט ביינה (Teclit Beyene), מבקש מקלט מאריתראה. אחת לחודשיים נאלץ ביינה, המתגורר באזור השוק העירוני בנתניה, מעוזם של מבקשי המקלט בעיר, להתייצב במשרדי רשות האוכלוסין וההגירה בבני ברק, מלווה בחשש שמא תהיה זו הפעם האחרונה שיקבל את האשרה המיוחלת.
לאור דרישת המדינה ממבקשי המקלט לעזוב את ישראל עד אפריל, נעשה החשש שלו ממשי יותר. "אומרים לך שיגרשו אותך לאוגנדה או רואנדה ושהן מדינות בטוחות, אבל זה לא נכון. גם בהן שולט משטר דיקטטורי", מתקומם ביינה בן ה-27.
"באוגנדה הנשיא מכהן כבר 32 שנים, וברואנדה שולטת אותה מפלגה 22 שנים. יש שם גם מלחמות אזרחים, אבל מעל הכל, אלה לא המדינות שלי. אני אריתראי, לא אוגנדי ולא רואנדי. הממשלה הישראלית הרי יודעת למה לא יכולים לגרש אותי לאריתראה, אז שתכיר בי כמבקש מקלט. אחרי שאני מקבל את האשרה הזמנית אני תמיד חושב מה יקרה חודשיים קדימה. זה מאוד קשה נפשית, ולפעמים כשאני לבד אני בוכה".
"משרדי רשות ההגירה נפתחים ב־8:00, ואנשים תופסים תור כבר ב־5:00. ההמתנה אורכת שעות ארוכות, לפעמים עשר עד 12 שעות. כאשר פקיד יוצא להפסקת קפה, זה יכול לקחת שעה. כשאני רואה שלצדי ממתינים ילדים בוכים ונשים בהריון, יש לי צביטה בלב. אני אוהב את ישראל, אבל לא אוהב את רשות ההגירה".
פחד ברחובות
לביינה שבעה אחים ושתי אחיות, חלק מהם למחצה בעקבות נישואים שניים של אביו. שניים מאחיו ברחו לארצות הברית, אחד מתגורר בתל אביב, ואחות אחת נמצאת בקנדה. לדבריו, אחד האחים נשלח לכלא האריתראי, רק משום שהשתייך לזרם בנצרות הקרוי פנטקוסטליזם. "באריתראה מותר לך להיות נוצרי אורתודוקסי, קתולי, פרוטסטנטי או מוסלמי. כשאחי התפלל השלטונות עצרו אותו ועוד 40 איש. ראיתי את זה במו עיניי. אף אחד עדיין לא חזר מהכלא האריתראי, אלא אם כן הצליח לברוח, ואין לי מושג אם אחי עדיין בחיים", הוא אומר בעצב.
זכרונותיו ממולדתו קשים. "אריתראה היא מדינה חדשה שנוסדה ב-1991, ומאז נשלטת על ידי אותו דיקטטור. האזרחים מכירים רק אותו. יש מפלגה אחת, ערוץ טלוויזיה אחד, תחנת רדיו אחת ועיתון אחד. אין תקשורת חופשית, ומשנת 2001 נסגרו תשעה עיתונים. כולם חייבים בשירות צבאי, ונוכחות הצבא מורגשת בכל מקום. תקופת השירות יכולה להגיע לעשור ויותר, ומי שמסרב נשלח לכלא ומעונה. הפחד שולט ברחובות. רוב האוכלוסייה עוסקת בחקלאות, והמשכורת החודשית הממוצעת היא 10 דולרים בערך. אנשים חושבים על היום יום ולא מעבר לכך. לפי נתוני האו"ם מהשנה שעברה, בכל חודש עוזבים את המדינה 5,000 איש".
ביינה, שהיה סטודנט לעיתונאות ולתקשורת המונים ("היו לי ציונים טובים, אז אפשרו לי ללמוד בקולג'"), נאלץ לעזוב את אריתראה בעצמו לאחר שנאסר בשנת 2012. "בזמן הלימודים הגעתי למשרד ממשלתי במחוז שבו התגוררתי והתחלתי לכתוב על השירות הגרוע, השחיתות והשוחד שאתה צריך לתת כדי שיטפלו בך. הצגתי את הממצאים שלי בקרב הסטודנטים וצוות המורים וחשבתי שזה טוב שאנשים ידעו על השירותים הממשלתיים. אחד האנשים ששמע את ההרצאה שלי היה אחראי מטעם השלטון בקולג'.
בערב הגיעו למעונות הסטודנטים ארבעה אנשים, חלקם עם רובים, ואמרו לי לבוא איתם. שאלתי למה, והם ענו, 'אנחנו צריכים אותך'. הם לקחו אותי לאחראי, והוא שאל אותי למה אמרתי מה שאמרתי במצגת והורה להם לקחת אותי לכלא. במשך שבועיים ישבתי בתא עד שיום אחד אותו אחראי ומנהל הכלא ושאלו אותי למה כתבתי דברים כאלה ומי אמר לי לכתוב אותם. עניתי שזה מה שראיתי ורציתי להתאמן בכתיבה. הם אמרו לי שאני נגד הממשלה".
"כעבור שבועיים היו צריכים להעביר אותי לכלא אחר. יש הרבה בתים באזור ההוא, ואחרי שהוציאו אותי החוצה להמתין להסעה התחלתי לרוץ לעברם. השומרים רצו אחריי, אבל באיזשהו שלב כבר לא ראיתי אותם. המשכתי לתחנת אוטובוס, נסעתי לדודה שלי וסיפרתי לה מה קרה".
הוא ממשיך ומספר: "חבר שלה היה צריך לנסוע לאתיופיה, והיא אמרה לו שאסע איתו. חצינו את הגבול לאתיופיה, שגם שם לא בטוח, והגענו למרכז לפליטים אריתראים. פגשתי חברים שהכרתי והמשכנו יחד לסודאן, מדינה שאיום ונורא לחיות בה והורגים אנשים ברחובותיה. לישראל הגעתי מגבול סיני. היתה גדר תיל שלא היה קשה לחצות אותה בזמנו. ידעתי שזו מדינה דמוקרטית ושחיי יהיו בטוחים בה".
מחפש הגנה
קשה לומר שטקליט וחבריו התקבלו בזרועות פתוחות. "החיילים הישראלים לקחו אותי לבית הסוהר סהרונים למבקשי מקלט. ראיינו אותי במשך שעות ועניתי על כל השאלות. התנאים היו לא קלים, במיוחד בחורף. לא נתנו לנו נעליים ונעלנו כפכפים בקור. ובכל זאת התנאים היו הרבה יותר טובים מהכלא באריתראה. אפילו הודיתי לאל שנתן לי את החיים האלה".
אחרי שנה ושבעה חודשים ששהה בסהרונים התקבלה פסיקת בג"ץ על ביטול החוק המאפשר כליאת מבקשי מקלט למשך שלוש שנים, והוא שוחרר. בתחילה התגורר עם אחיו בדרום תל אביב, אך בהמשך עבר לנתניה בעקבות חברו ועבד כמנקה. היום מתגורר ביינה עם שלושה חברים בדירת שלושה חדרים ממש מעל שוק נתניה, עובד כמנקה במלון בהרצליה ומרוויח 30 שקלים לשעה.
"כשאני משווה את חיי בישראל לאלו באריתראה אני מרוצה, אבל כשאני משווה אותם לחיי אריתראים שברחו לקנדה או לארצות הברית אני מאוכזב. הממשלות שם הכירו באריתראים כמבקשי מקלט, ובישראל כבר חמש שנים אני מאריך את האשרה הזמנית שלי", הוא אומר. "הממשלה הישראלית צריכה להבין שאנחנו לא מחפשים להשתקע פה, אלא מחפשים הגנה עד שהשלום יגיע לאריתראה והממשלה תתחלף".
אתה מבין את החשש שקיים אצל חלק מהישראלים בגלל ההגעה של מבקשי המקלט?
"אני יודע שיש ישראלים שאומרים שלא צריכים אותנו כאן. הדבר הטוב בישראל שזו מדינת חוק, ואני יכול להילחם על הזכויות שמוקנות לי בחוק. מאלו שאומרים שלא צריכים אותנו כאן אני מבקש לזכור את ההיסטוריה שלכם. גם אתם הייתם פליטים. עכשיו גם אנחנו פליטים ובורחים לכל העולם, כי יש בעיות במדינה שלנו. שמעתי וקראתי על ההיסטוריה של ישראל. היו לכם מנהיגים כמו בן‑גוריון, שהפכו את ישראל לדמוקרטית וטובה. אני מקווה שיום אחד גם אריתראה תהיה כזו".
חווית גזענות בישראל?
"בתל אביב צעקו עליי מילים רעות, 'אתם זבל, לכו מהמדינה שלנו, למה אתם באים למדינה שלנו, לא צריכים אתכם'. לא עניתי, אבל הרגשתי רע, וכשחזרתי הביתה בכיתי. אני בן אדם, והיה לי קשה מאוד לשמוע את הדברים האלה. אני חושב שהגזענות מגיעה מהממשלה, לא מהאנשים. אני שומע שרים שאומרים 'האריתראים באו לעבוד', אבל זה לא נכון. בטח יש כאלה, אבל הם לא הרוב. ואם יש לכם בעיה עם העובדים, למה לא מדברים על מחפשי עבודה מגאורגיה ואוקראינה שנמצאים בישראל? כי הצבע שלהם לבן? אליהם הממשלה לא מתייחסת".
בנתניה היתה מחאה על כך שילדים אריתראים נקלטים במוסדות לימוד בצפון העיר בלבד.
"שמעתי על זה ומאוד התאכזבתי. ילדים הם תמימים וחסרי ישע. המילים פליטים, מבקשי מקלט, מסתננים, זרים וכדומה זרות להם. יש בעיית אינטגרציה, אבל זו בעיה שממשלת ישראל צריכה לטפל בה. לי באופן אישי יש חברים ישראלים שאני נפגש איתם לקפה וארוחות ערב. אני מדבר עם ישראלים גם במקום עבודתי ונהנה מכך. הם פתוחים מאוד ומספרים לי על המשפחות שלהם".
איך אתה מסביר את הרתיעה של מבקשי מקלט להיחשף בתקשורת?
"הם ממעטים לדבר בתקשורת מחשש שייקחו אותם לכלא, אבל זו ישראל, לא אריתראה. הרבה מחבריי בכלא האריתראי ללא חופש ביטוי, חופש תנועה וללא שום דבר. לי יש מזל שאני יכול לדבר ולהילחם על זכויותיי החוקיות. אני מסביר לחבריי שיש חוק ואפשר להפגין נגד הגירוש, להתבטא בחופשיות וגם לוודא שלא מנצלים אותם במקומות העבודה באמצעות פנייה לעורכי דין וארגונים כמו 'קו לעובד'".
מה יקרה אם ברשות ההגירה לא יאריכו את אשרת השהייה שלך ויחליטו לגרש אותך?
"אני פוחד מהאפשרות הזאת. אעדיף להישאר בכלא בישראל מאשר שיגרשו אותי, כך לפחות אשאר בחיים ואהיה בטוח. אם יגרשו אותי לאריתראה, אני יכול להגיד לעולם הזה שלום, כי מיד יכלאו אותי ואף אחד לא חזר מהכלא שם. אני מקווה ומתפלל שאזכה לראות את אריתראה דמוקרטית ושוחרת שלום ואוכל לממש בה את חלומי לעבוד בעיתון או רדיו חופשיים".
