פחות מ-189 אלף ניצולי שואה חיים כיום בישראל. אנשים שעברו תופת נוראית, כאשר חלקם איבדו את כל בני משפחתם במחנות ההשמדה והעבודה הנוראים. אחד מהם, הוא נתן דומין בן ה-92 מנתניה, שאיבד את כל משפחתו הקרובה במלחמה, אך הודות לתושייתו, יכולותיו והרבה הרבה מזל - הצליח לשרוד את המלחמה כדי לספר. לאחרונה הוציא את הספר "השורד", שמגולל את קורות חייו.
קראו גם:
"תישאר איתנו"
"נולדתי בטרנסילבניה, בזמן שהיא הייתה שייכת לרומניה, אבל בשלב מוקדם של המלחמה, היטלר העביר אותה לשליטת הונגריה", מספר דומין, "ההונגרים היו מאוד אנטישמיים, ובהתחלה זה היה עוד סביר. אבל מהר מאוד הם הפכו להיות כמו הגרמנים. קודם כל לקחו לנו את כל הרכוש. היו מזמינים לחקירות בלילות יהודים שהיה להם חשד שיש להם כסף. עינו אותם. הוציאו להם את הציפורניים. היה לי בן דוד שעינו אותו יותר מאשר את האחרים, מכיוון שהמשפחה שלו הייתה עשירה מאוד. הם חשדו בו שהוא יודע איפה מוחבא הכסף. כשהוא יצא מהעינויים הוא הגיע לאבא שלי, אי אפשר היה להכיר אותו. הרביצו לו, חתכו אותו".
עם הזמן, אביו של דומין נלקח לעבודות פרך במלחמה, אך שב כעבור חודש. הוא איבד את הנגרייה שלו, והתקשה למצוא פרנסה. אז החל הפינוי לגטו. נתן, שתי אחיותיו, אחיו הקטן והוריו, נאלצו לפנות את ביתם. "אבא שלי רק חזר, וכבר אחרי שבועיים, דופקים שוב בדלתות הכניסה, ואומרים 'כל היהודים החוצה'", הוא מספר, "כולנו יצאנו. עמדנו בתור. התחילו לקרוא שמות. כשראו שכולם ישנם, אז אמרו לנו 'עכשיו כל אחד חוזר, לוקח מה שהכי חשוב לו, כמה שהוא יכול לסחוב, כי אין אוטו ואין כלום. הולכים הרבה ברגל'. עשינו את זה, והגענו לגטו. כמובן שדחפו שם הרבה משפחות בדירה אחת. היינו שם שלושה שבועות בערך. ואז, יום אחד, הביאו אותנו לתחנת רכבת. לקחנו איתנו מה שלקחנו, וזו הייתה הרכבת לאושוויץ"
ידעתם מה קורה?
"היינו בטוחים, וככה נאמר לנו, שאנחנו הולכים לעבוד בגרמניה".
עם הגעתם למחנה ההשמדה, המשפחה פוצלה לשתי קבוצות. "הרכבת הגיעה לאושוויץ, הנאצים התחילו לצעוק עלינו לרדת, עם מקלות וכלבים", אומר דומין, "כשכולם היו למטה, אמרו לנו שגברים הראויים לעבודה יעברו לצד ימין. כל היתר - ילדים, חולים, זקנים, נשים - שמאלה.
"אבא שלי ודוד שלי שהיה איתנו, אמרו לי 'אתה תישאר איתנו', וכל שאר המשפחה הלכה לצד השני. פתאום אמא שמה לב שאני חסר. אנחנו הגברים באותו הזמן עברנו על יד מנגלה. ומי מהגברים שהיה לא טוב, הוא היה שולח אותם לנשים ולילדים - למות למעשה. בדיוק הגעתי למנגלה, כשאמא שלי רצה אליי בצעקות כדי להחזיר אותי. היא תפסה לי את היד, ומנגלה אמר לה 'יהודיה חזירה, זוזי מפה'. היא ניסתה למנוע מהם לקחת אותי, אבל מנגלה שלח חייל שיגרש אותה כדי להשאיר אותי עם הגברים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמא שלי".
לאחר עבודה מפרכת במחנה, החליטו להעביר מספר יהודים למחנה עבודה. דומין מספר שבעזרת הרבה מזל ושקר אחד, הצליח להמשיך למחנה עם אביו ודודו. "כשחיפשו לקחת יהודים, אני בדיוק הלכתי לבית השימוש", הוא אומר, "ופתאום הרגשתי שקרה משהו. רצתי חזרה לאבא מהר ואני רואה שהוא עומד בתור עם הדוד שלי, וזה היה התור למחנה החדש. דוד שלי שם מתחתי אבן כדי שאני אראה גבוה בבחירה. בחרו אותנו, ואז הכניסו אותנו לתוך מבנה, ובכניסה חיכה גרמני ורשם בן כמה כל אחד ואת השם שלו. לי אמרו להגיד שאני בן 17, אמרתי. אחרת לא הייתי ממשיך עם האבא והדוד, ומי היה יודע מה היה קורה לי".
"אתם חופשיים"
משם המשיך דומין למספר מחנות, כאשר באחד מהם איבד את אביו, שכוחו הלך ונחלש עם המלחמה. במהלך שהותו במחנות היה עד לזוועות השואה. רעב, הוצאות להורג, והאכזריות הבלתי נסבלת של הנאצים, שהפכה לחלק אינטגרלי מחיי היומיום. "אני זוכר שבמחנה השני היה גרמני סדיסט. יום אחד אנחנו עומדים בתור, ורואים שעומדים כמה אנשים ועובדים לידו, והוא פשוט הכה למוות אחד מהם עם פטיש. וכולם המשיכו כאילו כלום".
כשנתן הגיע למחנה האחרון, יחד עם דודו, המלחמה כבר עמדה להסתיים. "במחנה השלישי כבר לא היה לאנשים מה לאכול. גם לנו, וגם לגרמנים", הוא מספר, "יום אחד, אספו אותנו, שמו אותנו על הרכבות. נסענו חמישה ימים בלי אוכל. בלי כלום. וביום החמישי, הרכבת עצרה באיזו תחנה. ואמרו לנו 'אתם חופשיים. האמריקאים כבר קרובים. הוורמאכט נכנע'. לפנות ערב, חיילי האס.אס. הגיעו, וציוו עלינו לעלות חזרה לרכבת, ונעלו אותנו בפנים. חייל זקן לבסוף שחרר אותנו, וביקש שנגיד לאמריקאים שהוא שחרר אותנו. ואז - נגמרה המלחמה".
אחרי המלחמה, חזר דומין לעיר מולדתו כדי לבדוק מי מבני משפחתו נשאר בחיים. בצער רב גילה כי כל משפחתו הקרובה, מלבד מספר דודים, נספתה. אחרי מספר שנים באירופה, עלה נתן לארץ ישראל, כדי להשתתף במלחמת העצמאות, ולהקים בית בארץ המובטחת.
כיום הוא מתגורר בנתניה. הוא אבא לשלושה ילדים, שישה נכדים וחמישה נינים. אשתו, מארי, הלכה לעולמה לפני כשנה. נתן החליט להעלות את סיפורו על הכתב, והוציא בעצמו את ספרו המרגש - "השורד", שמתאר את קורות חייו לפני המלחמה, במהלכה - ואחריה. הספר אף נשלח לנשיא המדינה, ראובן ריבלין, ששלח בחזרה לנתן מכתב מרגש. "היית עד ושורד לשבר מהנוראיים בתולדותינו", כתב לו ריבלין, "זוהי עדות חיה לזיכרון הנורא שאנו מחויבים לשמר ולנצור".
"כל זמן שאני זוכר אני רוצה לספר את הסיפור שלי", אומר דומין, "אני לא בכיתי, כשבן אדם לא בוכה, הוא משאיר את זה בפנים. זאת אומרת, זה לא נעלם. מאוד סבלתי. נפשית. פשוט סבלתי. בשקט, אפילו לא ידעתי לקרוא לזה סבל, רק היה לי לא טוב. הספר הוא הדרך שלי להוציא את זה החוצה, לעולם".
