מי שיילך בליל יום ראשון לאורך רחוב הרצל בנתניה, יראה עשרות צעירים וצעירות עם גיטרות, הולכים ברחוב ונכנסים למרתף של אחד הבניינים. חובבי המוזיקה האלה עושים את דרכם לפאב "לגנסקי". בכל יום ראשון, כבר עשר שנים, מתקיים במקום ערב במה פתוחה, שמזמין מוזיקאים בכל גיל לעלות לבמה, לנגן ולבצע חומרים מקוריים או קאברים, לג'מג'ם ולחוות הופעה על במה מול קהל. הבמה הפתוחה בלגנסקי הפכה במהלך השנים למוסד שמקדם אומנים ומעניק להם מקום מכבד ואוהד; מרחב בטוח שאפשר להתנסות בו. הקהל של ערבי יום ראשון מורכב מצעירים וממבוגרים, שהבמה הפתוחה הפכה לבילוי הקבע שלהם.
פאב לגנסקי בנתניה הוקם לפני כעשר שנים על ידי האחים יניב ורוני בן פנחס. המקום נקרא כך כיוון שליניב היה בצבא חבר שבמקום להגיד "בלגן" נהג לומר "בלגנסקי". כבר עם הקמתו, היה ברור לבעליו, שלגנסקי לא יהיה עוד פאב בעיר, אלא ישמש מרכז תרבות ויצירה, פאב אומנותי-קהילתי, שאומנים מנוסים ומתחילים יוכלו להופיע בו, להקליט, להכיר, להיפגש וליצור. חלומם היה, שהמקום הזה יחבר בין אנשים וישמש פלטפורמה לצמיחה אומנותית. חוץ מהמוזיקאים שרואים בלגנסקי בית, הפאב פתח את שעריו מהרגע הראשון גם לערבי סטנדאפ של קומיקאים מוכרים יותר ופחות. מופעי הסטנדאפ מתקיימים בכל שבוע, בערבי שני. אלא שבאחרונה מרחפת סכנת סגירה על המקום, והבעלים והמבלים מתגייסים כדי להצילו.
לעשות מוזיקה
יניב, בן 41, נשוי לדניאל ואב לשתי בנות, מישל ואלי. יניב הוא מוזיקאי כבר 20 שנה, ויש לו הרכב מוזיקלי ששמו "מלאכת". רוני, בן 35, הוא מוזיקאי וגרפיקאי, "רווק פלוס חתולה", הוא צוחק. האחים בן פנחס הם ילידי נתניה וגרים בה גם היום.
יניב: "המקום הזה באמת מייצר משהו שעוזר להתחבר. אנשים יכולים לבוא לכאן לבד ולצאת עם חברים חדשים. 15 זוגות שהכירו פה התחתנו! זאת הגאווה הכי גדולה שלנו"
"עוד לפני הלגנסקי, היינו מעורבים בכל מיני פאבים פה בעיר, ותמיד היה לי החלום הזה, להקים פאב שיהיה גם בשבילי וגם בשביל אנשים אחרים בעיר מקום לעשות מוזיקה ולהופיע", מסביר יניב. "לפני עשר שנים חבר אמר לי שברחוב הרצל יש מקלט שעבד פעם כפאב, והציע לי לבוא לראות. באתי, ירדתי במדרגות והבנתי שיש פה פוטנציאל גדול. ראיתי שיש במה ויש משרדים שנוכל להפוך אותם לאולפן, והבנתי שיש כאן בסיס להגשמת החלום. רוני ואני, וגם גרושתי, צללנו לתוך זה".
מה היה פה קודם?
יניב: "זה היה פאב משנות ה-70. לתקופה מסוימת המקום שימש כמועדון ריקודים, וצמוד לכאן היה קולנוע. אנשים היו הולכים לראות סרט ואז באים לכאן לרקוד ולשתות גזוז. נתניה של שנות ה-70 הייתה עיר בילוי תוססת, שאנשים מערים אחרות היו מגיעים לבלות בה. כשיזהר אשדות הופיע כאן, הוא סיפר שהוא והחברים שלו היו מתניעים את האוטו ונוסעים לבלות בנתניה. היום זה נשמע דמיוני, אבל פעם זה באמת היה ככה".
יניב ורוני שיפצו את המקום מהיסוד, הגדילו את הבמה, הביאו ציוד סאונד איכותי, הקימו אולפן הקלטות והפכו את המקלט לפאב בלוזי ניו-יורקי, שמשרה אווירה חמה, ביתית וקרובה.
כבר בהתחלה התקיימו בלגנסקי הופעות?
רוני: "כן. התחלנו עם הופעות של המון אומנים גדולים, וזאת הייתה הצלחה מטורפת: ברי סחרוף, פורטיס, דודו טסה, יזהר אשדות, רוקפור, נינט, אהובה עוזרי, אלון אולארצ'יק, קובי אוז ועוד רבים וטובים. היינו בהלם מזה שכל כך הרבה מוזיקאים רוצים להופיע כאן, במרתף במרכז נתניה, קרוב לתחנה המרכזית. אבל גם הבנו למה לגנסקי צבר מוניטין כזה בקרב אומנים. מההתחלה עבדנו קשה על זה שהסאונד יהיה מעולה. בצד הטכני, אנחנו לא נופלים מזאפה או מברל'ה, למרות העובדה שמדובר בפאב. אומנים באמת מעריכים את המקום הזה".
יניב: "אני חושב שגם האומנים מרגישים שאנחנו באמת רוצים לשמוע אותם, ושהם באמת מעניינים אותנו. אנחנו לא מזמינים אומן כדי שימלא לנו את המקום וכדי שנמכור כרטיסים. אנחנו לא עובדים ככה. אנחנו עובדים על חיבור אנושי ועל ערך אומנותי, וזה באמת מורגש".
איזה אומן ריגש אתכם במיוחד כשבא להופיע פה?
יניב: "אתי אנקרי. תמיד הערצתי אותה, ובשבילי לראות אותה מופיעה פה היה הגשמת חלום אישי. אני זוכר שכשהיא הגיעה לכאן, היא ירדה במדרגות ואמרה בצחוק: 'מה זה? לאן הבאתם אותי?', אבל אחר כך אני חושב שהיא הבינה את הקסם של המקום".
זה כל הקסם
לגנסקי התחיל ליצור התרחשות אומנותית מחודשת בעיר. "הרגשנו שנתניה יכולה לחזור להיות מוקד תרבותי. הבנו שמה שקורה כאן קוסם לא רק לנו, אלא לכל מי שאוהב אומנות ועוסק באומנות", אומר יניב. "חוץ ממוזיקה וסטנדאפ, עשינו פה גם ערבי צילום, ציור, שירה וספוקן וורד, ומפגשים עם סופרים, ואנחנו פתוחים תמיד לכיוונים חדשים וליוזמות".
לגנסקי גם שימש קרקע לצמיחה של אומנים. "הדמות של גדי וילצ'רסקי, שמגלם הסטנדאפיסט עידן מור, נולדה כאן בלגנסקי, באחד מערבי הסטנדאפ", מספר יניב. עוד דבר שקרה בפאב הוא חיבורים שהולידו שיתופי פעולה פוריים שיצאו החוצה. "המתופף זוהר ברזילי, שהוא גם אח של נטע, פגש פה את יקיר בן טוב, ולימים שניהם עבדו עם 'טונה'. יקיר הוא המפיק המוזיקלי של 'טונה' וזוהר הוא המתופף שלו", מספר רוני. "המקום הזה באמת מייצר משהו שעוזר להתחבר. אנשים יכולים לבוא לכאן לבד, ולצאת עם חברים חדשים. 15 זוגות שהכירו פה התחתנו! זאת הגאווה הכי גדולה שלנו", אומר יניב.
ואיך נולד הרעיון לקיים את הבמה הפתוחה באופן קבוע?
רוני: "אני תמיד רציתי לעשות את זה, אז פשוט עשינו את זה. הרגשנו פחות שזה 'רעיון', אלא יותר מהלך טבעי. בהתחלה היו רק גיטרה אקוסטית ומיקרופון, וקראנו לערבים האלה 'מה נשיר?'. הרבה מוזיקאים שאנחנו מכירים רצו להיות חלק מזה, והגיעו. בהמשך, התווספו עוד כלי נגינה לבמה: פסנתר, גיטרה בס וקחון (תיבת עץ המשמשת לתיפוף), וזה התפתח משם".
יניב: "החזון של רוני מתגשם בכל יום ראשון, כבר עשר שנים. לא פיספסנו אף שבוע, וקורים כאן דברים מדהימים. היה כאן ערב של במה פתוחה, שפתאום הגיעו אליו חנן בן ארי, קרן פלס ואמיר דדון, לגמרי בספונטניות. הם חזרו מהופעה באזור, ובאו לג'מג'ם. רק פה זה יכול לקרות".
איך אפשר לעזור?
באחרונה, הפאב נקלע לקשיים כלכליים, שהביאו את יניב ואת רוני למאבק אמיתי על הישרדותו. "עם השנים הבירוקרטיה התחילה לגעת בנו. לעשות רישיון עסק למקום, היה דבר קשה מאוד, על גבול הבלתי אפשרי, מאחר שמדובר בפאב שהוא במרתף", אומר יניב. "ממש נלחמנו על זה. נעזרנו באנשים רבים וטובים שעמדו לצדנו, כולל גורמים בעירייה שסייעו לנו ותמכו בנו. בסוף באמת הצלחנו להשיג את רישיון העסק, אבל זה עלה לנו הרבה מאוד כסף. את כל החסכונות שהיו לנו השקענו במקום הזה, זאת האמת. זה מה שיצר את הבור".
הקשיים העלו בראשכם מחשבה לסגור את המקום?
יניב: "לסגור את הפאב זה הפתרון הקל, אבל זה לא מה שאנחנו רוצים. המקום הזה חשוב לנו ולמשפחה שלנו. בלגנסקי נמצא הבסיס לכל מה שאני רוצה לעשות בחיים — ליצור אומנות וליצור קהילה, וכאן אנחנו מוצאים את הביטוי לזה. אם אכן נסגור, יהיה קל יותר, בלי ספק, אבל אנחנו לא נקבל מזה את הסיפוק האדיר שיש לנו מלהיות כאן, לשמוע מוזיקה חיה, לפגוש אנשים שבאים להקליט, להכיר אנשים טובים. יש פה ריכוז גדול של אנשים טובים".
רוני: "עם השנים, לגנסקי קיבל ישות משל עצמו. אני מרגיש שיניב ואני לא יכולים פשוט להחליט שאנחנו סוגרים את הפאב, כי הוא כבר לא רק שלנו. הוא שייך גם לאנשים ולקהילה שנבנתה סביבו. אמנם, יניב ואני התווינו את הדרך, אבל נוצר כאן משהו גדול יותר מאיתנו שהוא של כולם, ובגלל זה קשה מאוד לעצור את זה".
יניב: "אנשים גם לא נותנים לנו לסגור. כשהשמועה פשטה בעיר, הגיעו אלינו הרבה אנשים, התקשרו, ביקשו להיפגש, שאלו מה אפשר לעשות ואיך ניתן לעזור, וזה היה מדהים. זה מרגש ומחמם את הלב בצורה שאי אפשר להסביר. אנחנו מבינים שלאנשים באמת אכפת מאיתנו ומהפאב".
רוני: "עם השנים, לגנסקי קיבל ישות משל עצמו. אני מרגיש שיניב ואני לא יכולים פשוט להחליט שאנחנו סוגרים את הפאב, כי הוא כבר לא רק שלנו. הוא שייך גם לאנשים ולקהילה שנבנתה סביבו"
רוני: "לפעמים זה באמת בלתי נתפס בעיניי לגלות עד כמה שלאנשים אכפת".
יניב: "עסקים נפתחים ונסגרים כל הזמן, וברוב הפעמים הציבור לא מגלה מעורבות, אבל במקרה הזה, אנשים לא מתייחסים ללגנסקי כאל עסק, אלא כאל מקום עם ערך מהותי".
אז מה התכנונים הצפויים כדי לגרום ללגנסקי להתרומם ולהתאושש?
יניב: "יש לנו הרבה תוכניות, כמו פסטיבל אינדי שאנחנו מתכננים, עם עמיר לב וג'וני שועלי. עלתה הצעה מעניינת להעלות כאן את 'סוס נכנס לבר', של דויד גרוסמן, ויש עוד רעיונות. חוץ מזה, סביבנו יש הרבה אנשים שעוזרים: מוזיקאים וסטנדאפיסטים שיגיעו להופיע בקרוב בלי לגבות תשלום, כשההכנסות יהיו כולן לטובת הפאב".
רוני: "היינו שמחים גם לראות כאן קהל חדש. ודאי יש בעיר עוד אומנים ויוצרים, הרי יש יותר מרבע מיליון תושבים בנתניה. אז איפה כל האומנים? בואו תשתו פה בירה, נתחבר, נכיר, ניצור יחד. אם אתה אומן, המקום שלך הוא פה. רק תבוא".