אפשר ללמוד לא מעט על עולמו המוזיקלי של אמן ולדעת מהם מקורות ההשפעה עליו - לפי השירים המושמעים במערכת הרמקולים לפני שהוא עולה לבמה. בזמן שכמה אלפי צופים מתיישבים במקומותיהם בלייב פארק ראשל"צ, מושמעים ברקע David Bowie, The Cure, Soft Cell ועוד אושיות אייטיז - ואי אפשר שלא להזכר בגיטרה סטייל The Edge באלבומיה הראשונים של ריטה ובההפקה המוזיקלית שהדהדה את אלבומי U2 שאת One שלהם ביצעה ריטה לפני תשע שנים בניו-יורק.
אבל הערב אנחנו בראשון לציון, וכשהיא עולה לבמה, ריטה סוחטת לא רק תשואות, קריאות שריקות נלהבות ואהבה גדולה, אלא גם דיונים בקהל על גילה של הדיווה. מכנסי Bell bottom הדוקים וחולצה א-סימטרית בעלת כתפיה אחת, מבליטים גוף הנראה צעיר בכמה עשורים טובים מ-58 שנותיה. ("לא בת שש-עשרה" תספר ריטה מאוחר יותר, "אבל עדיין נכנסת בקלות לבגדים שלי מאז"); ולחשוב שלא מזמן רגשו כאן הרוחות למראה גופה החטוב של ג'ניפר לופז בת החמישים...תאכלי אבק, ג'יי לו.
זוהי ההופעה האחרונה של ריטה בסיבוב החוגג שלושים שנה ל"ימי התום", והוא נפתח בגרסה מחשמלת ומקפיצה במיוחד של 'עטוף ברחמים', כשמאחוריה הרכב מעולה של נגנים הכולל שני גיטריסטים, בסיסט, שני מתופפים, קלידן, נשפן וצ'לנית. 'בוא', ו'הנסיכה והרוח', ממחישים שריטה שומרת לא רק על מראה חיצוני שעושה צחוק מהזמן, אלא גם על קולה הגדול מהחיים; השירה שלה חודרת ושובת לב, ההגשה שלה אנרגטית כשצריך ומלאת רגש כשמתבקש וכובשת כתמיד. האוקטבות עדיין שם, הפלירטוט עם הקהל מככב במידה – והמלודרמה מבצבצת מדי פעם, בקטנה. ריטה מספרת לקהל על העבודה על האלבום (הלוואי והיתה מספקת גם אנקדוטה או שתיים) ומודה ומוקירה את השותפים ליצירתו: רמי קליינשטיין שהפיק מוזיקלית, המשוררים וכותבי הטקסטים: עלי מוהר, אהוד בנאי, חנוך לוין, מירי פיגנבוים, אברהם חלפי, יעקב גלעד, יהודה פוליקר, יהונתן גפן, צרויה להב ופנחס שדה.
ביצועים מעולים ל-'חברה', נוצות ברוח' ו'ארנחואז' חותמים את שירי 'ימי התום' ('אני חיה לי מיום ליום' ישובץ בהמשך, לפני ההדרן) וריטה מזמינה לבמה את עידן עמדי ושרה אתו את 'בזמן האחרון' שלו, את 'עד שתעזוב' ואת 'חלק מהזמן' שכתב עליה בזמנו. כשעמדי יורד מהבמה, ריטה ("לא הבאתי אתכם עד פה רק בשביל עשרה שירים") ממשיכה לשלהב עם 'שרה ברחובות', ו'בגידה'. הקהל נעמד על רגליו ומפזז במעברים ולביצוע של 'שיר הבריחה', ריטה עוטה את הז'קט הצהוב המקורי מלפני שלושים וארבע שנים ומגלה הומור עצמי כשהיא משחזרת את חשיפת הכתף ההיא ואת התנועות והג'סטות סטייל 1985 – ומסיימת, בלי ההפסקה להדרן- עם 'שאגה', 'שאה דומאד', 'מחכה', 'אגדת השמש והירח' ואיך לא- 'ילדים זה שמחה'.
אם מישהו היה בכלל זקוק להוכחה, ריטה ממחישה שהזמן עושה לה רק טוב. הסיבוב החוגג את 30 שנות 'ימי התום' הגיע לסיומו, יש עוד חמש שנים עד סיבוב '30 שנה ל'אהבה גדולה' ומעניין מה הדבר הבא שריטה מתכננת; אם יש תובנה אחת שלקחתי מהמופע שלה, זה שבתוך ריטה מתחבאת 'רוקרית' שרוצה לצאת החוצה. במהלך הערב שובצו כמה שירים שהעיבודים הכוחניים שלהם איפשרו לגיטריסט איתמר מאירי לתת בראש ולפזר ניצוצות בחלל האוויר, כשהוא לוקח את ריטה למקום עם פחות פופ ויותר רוק. ריטה מרגישה כדג במים כשהיא שרה סינת-פופ, שירי מחזות זמר ובלדות קורעות. אבל פורחת גם בעיבודי 'רוק'. יש לה את הקול, הלוק והנוכחות המתאימים ויש לי הרגשה שאם היא תתחבר לז'אנר הזה, היא עוד תפתיע אותנו.
