"זוועה. פשוט זוועה. זאת התשובה היחידה לשאלה מה שלומך בימים אלה. אין לי שום דבר טוב אחר לומר", אומר השחקן אלברט כהן. הקורונה הרגה את כל האמנים, את כל האמנות. בעולם מתייחסים לתרבות ולאמנים, אבל את הממשלה שלנו התרבות לא מעניינת. לכולם מצאו פתרונות ומתווה, רק את הבמות סגרו.
"אני בן 88 עכשיו. 72 שנים עברו מיום שעליתי על במה בפעם הראשונה ואני נחשב לזקן השחקנים הגברים בארץ. עד שהגיעה הקורונה שיחקתי בארבע הצגות באותו הזמן, כולן שלאגרים. ואז הודיעו שאין הצגה וזהו. נגמר. אמרו שבאוגוסט נחזור, עכשיו אומרים בנובמבר. כתבתי ביומן. נראה מה יהיה.
"כשהייתי בן 17 פרצה בבולגריה מגפת שחפת. כל מי שבא מהעיר לכפר היה עלול להדביק את כולם. הרבה אנשים מתו, אבל גם אז לא הפסיקו את התרבות. התיאטרון עבד וגבו מהצופים דמי כניסה פחותים. ופה? מתגאים שחיסלו ארבעה מחבלים. שמחת זקנתי. המדינה עקומה.
"יש בי גם המון תודה למדינה ולקהל. בימים אלה אני מצטלם לעונה חדשה של הסדרה 'אימא מטפלת' בהשתתפות יובל סמו ורבקה מיכאלי. יש לי גם נכדים מקסימים שחלקם גרים איתי ומשמחים אותי בכל יום מחדש. הם מחזקים אותי ברגעים שתופס אותי הייאוש. כבר שיחקתי את כל התפקידים הגדולים ואין לי חלומות, רק תנו לי לחזור לבמה".
הכל בוטל, היומן ריק
"אני עוברת על היומן שלי מחודש מרץ", אומרת אסתי זקהיים, שחקנית ויו"ר ארגון שח"ם. "הוא היה אמור להיות עמוס בשיעורים במכללת ספיר ובחזרות להצגה 'שני זוגות נעליים' שביימתי. הכל בוטל. מאז אמצע חודש מרץ היומן ריק. למזלי, אני מלמדת כבר קרוב ל־30 שנים כך שאיזשהו בסיס נשאר.
"המצב מדכדך. אמא שלי בת 87 והיא לימדה אותנו להיות תמיד בעשייה. את עיקר זמני ומרצי אני מקדישה היום לפעילות שלי כיו"ר שח"ם, ארגון השחקנים בישראל, כדי לדאוג לשחקנים, לעזור להם, ללכת להפגנות, אבל גם לפגישות עם כל מי שרק אפשר. העשייה נותנת כוח ועוזרת לשמור על שפיות. אני מרגישה שאני נאבקת למען משהו חשוב.
"לפני שנה הצלחנו להשיג לשחקנים תנאים סוציאליים גם אם הם פרילנסים. רבים מהם זקפו אז גבה. היום נפל להם האסימון. ובכל זאת אנחנו מקבלים אין־ספור פניות שקורעות את הלב משחקנים שמתקשים לעמוד על הרגליים. למענם הקמנו קרן סיוע.
"אנחנו מחפשים כל הזמן את המתווה הנכון כדי להמשיך ולקיים את התרבות. גם אם בקטן יותר. רק לא לבטל. כי את מה שמבטלים השנה יהיה קל מאוד לבטל בעתיד.
"בן זוגי, אלחנדרו, הוא מדריך טיולים לתיירים בישראל. גם הוא ללא עבודה מאז מרץ. איך שורדים? פותחים את החסכונות. אני מפחדת להיכנס לבנק ולראות את המינוס. אני יכולה להצטמצם, אני לא צריכה הרבה. הפחד שלי הוא שלא אוכל לתת לשלושת ילדיי את מה שהם רוצים ומגיע להם, את האפשרות להתפתח. נעשה הכל כדי לעזור להם. אין לנו אגו בעניין הזה. נעשה מה שצריך.
"זה הזמן להחזיר את התרבות. נמצא את הדרך להתארגן ונחזיר לכל כך הרבה אנשים שמתגעגעים אליה את החיוך לפנים".
מתחרט שלא מרדדנו
"בשלושת החודשים הראשונים הייתי קם בבוקר ולא חושב על כלום", מספר הזמר יואב יצחק. "אין מוזיקה, אין הופעות, אין טלפונים. היום שלך מתרוקן. אז אני שורד כמו עוד כמה מיליונים במדינה, אבל עצוב לי שלא נותנים לנו לצאת לעבוד. זאת הרגשה נוראה לקום בבוקר ולדעת על המגזר שלך נאסר להתפרנס. אני מתחרט שאנחנו, אנשי התרבות, לא התמרדנו בהתחלה כמו המסעדנים וחדרי הכושר.
"כל השינויים בהוראות נשמעים לא משכנעים בכלל. יום אחד אפשר להופיע במקום פתוח ויום לאחר מכן לא. כל הדיבור על 'התקהלות' לא במקום. שיצאו החוצה ויראו מה קורה ברחבי המדינה, ההתקהלויות לא מבוקרות ואין מאות אלפי חולים.
"את מרבית זמני הפנוי אני מעביר עם חברים, אנחנו יושבים כל היום ומדברים. בשלושת החודשים האחרונים 'זרקתי' לרדיו שניים–שלושה שירים וניצלתי את התקופה. הסיטואציה, על כל קשייה, לא צריכה לכבות אותך ולהפריע לך ליצור. צריך לעשות את הדבר הנכון לפני שענף התרבות ואנשיו ישתגעו".
כשהלו"ז ריק
"הדבר היחיד שלא היה לי זמן בשבילו כל חיי הוא אני עצמי, חני", אומרת השחקנית חני נחמיאס. עבדתי מסביב לשעון, הגעתי לקורונה מכאוס מטורף של המון דברים שעשיתי עד רמה של חוסר חמצן. אני רואה בתקופה הזאת מעין הבראה של הנפש. אני משקיעה בעצמי ועושה דברים שלא עשיתי שנים, כמו ללכת לים פעמיים בשבוע.
"זאת מהלומה. במרץ עמדנו על הבמה והיו לנו לוחות זמנים מפוצצים, ועכשיו הם ריקים, אנחנו לא רלבנטיים. חוסר הוודאות, העובדה שאין לדעת איך ומתי הדבר הזה ייגמר, זה הדבר המעיק ביותר. אני לא ילדה בת 20 שיצאה מבית הספר למשחק. לי יש איתנות כלכלית וזאת נחמה, אבל לא כך הדבר מבחינת הדור הצעיר שעוסק בתחום, וליבי איתם".
מכלום לכלום
כשהגיעה הקורונה ה'מחסנים' של הזמר והיוצר אדם היו מלאים בפרויקטים שקרמו עור וגידים ורק חיכו לרגע שבו ישוחררו אל העולם. "שנה שלמה בישלנו מופע עם רון רוזנפלד (פורטרט), עם מייקל הרפז (היי פייב) ואיתי", הוא מספר. "התחלנו להופיע, הקהל הגיע, ורגע לפני הפריצה הכל נעצר ושנת עבודה ירדה לטמיון. גם סרט תיעודי חדש, 'דייט עם המוות' שמו, שנוצר בתקופה שבה הייתי מאושפז במצב קשה והיה אמור להיות מושק באירוע גדול בסינמטק, הושק בסופו של דבר בהקרנות מהבית.
"אומן בלי במה לא יכול לנשום. זאת מחלה חשוכת מרפא. רבים שולחים אותנו לחפש עבודה ולא מבינים שאנחנו פשוט נמות מבחינה רגשית בלי המוזיקה. האהבה לבמה גדולה מהאהבה לבן או לבת הזוג. ועכשיו שמו בינינו קיר. מונעים מאיתנו הגשמה רוחנית. אני לא מחפש להתריס, אבל כדי להבין אותנו נסו לדמיין אדם דתי שמונעים ממנו להתפלל. זה מעכיר את הנשמה, חונק וקובר מבפנים. אנחנו זקוקים לבמה ובעיקר לקהל.
"אני קם עם כלום והולך לישון לכלום. אני קם, שותה קפה, יושב על המחשב ואם בא לי אני מבשל או מנקה את הבית. למזלי, אני פריק של סדרות וסרטים ומקיים יחסים הדוקים עם נטפליקס.
"יש סטיגמה כאילו כל האמנים עשירים מאוד, אבל אחוז הזמרים שהם באמת כאלה נמוך מאוד. יש לי רק בקשה אחת – תפתחו אותנו. אם לא נופיע נמות".
חיים מהחסכונות
"אחרי תקופה לא פשוטה מבחינת הבריאות חזרתי לאיתני לאחרונה, אבל הבטלה הורגת אותי", אומר המלחין והמנצח קובי אשרת. אני משתדל להמציא את עצמי וכותב. לא מזמן יצא שיר חדש של להקת 'שלווה' ושלי. בגילי המופלג הצלחתי להיכנס לפלייליסטים ברדיו, אבל יוצרים צריכים דרייב נפשי כדי ליצור, ובימים האלה הדיכאון גדול וכל האנרגיות נעלמות.
"מחודש מרץ לא קיבלתי אגורה. צמצמנו הוצאות, עצרנו הלוואות ומשכנתאות והקפאנו כל מה שאפשר לדחות. אנחנו חיים מהחסכונות. ואם היה נגמר עכשיו, מילא, אבל איש לא יודע מתי זה ייגמר, ומה שנשאר לעשות זה לנסות לדחוק הצידה את המחשבות הרעות ולהתרכז בהחלמה ובעשייה.
"ביולי שעבר חליתי בסרטן. נכנסתי לדיאליזות והמשכתי לעבוד ולהופיע. אחר כך עברתי השתלת כליה וגם זה לא עצר אותי. התחלתי פרויקטים שהוקפאו. מה שלא עשתה המחלה עשתה הקורונה.
"כדי לשמור על אופטימיות אני משתדל שלא לזהם את המוח בחדשות. מה שקורה שם הוא מעבר לכל היגיון.
יש שני תחומים ששמו בצד - התרבות והתיירות - ולא מתייחסים אליהם. אטימות מטורפת.
"עברנו פה מלחמות ותקופות נוראות ותמיד ידענו לתת כתף. מזל שיש אנשים טובים ששולחים חבילות מזון למי שצריך, כי יש פה אנשים שהגיעו לפת לחם. מעלינו עומדת ממשלה שעושה כל טעות אפשרית. אף אחד מהשרים לא חי יום אחד בלי משכורת, איך הם יבינו את מה שעובר עלינו?".
שרה בסלון
בימים אלו חוסר ודאות, כשתעשייה שלמה של מוזיקה ותרבות ישראלית נמצאת במצב חירום, יש שני דברים עיקריים שהזמרת תאיר חיים מקפידה לעשות: "הראשון הוא להשמיע את קולי ולדבר על המצב כחלק מיצירת השינוי שאני מייחלת לו. השני הוא לכתוב מוזיקה חדשה ומקורית כדי להמשיך לקום בבוקר בתחושת שליחות ונתינה לעולם. אני מתגעגעת כל כך להופעות חיות, לקהל, לנגנים ולצוות שלי.
"במשך שנים הופעתי עם A-WA והובלתי את ההרכב בארץ ובחו"ל. היום אני מתמקדת בחומרים שלי, עובדת גם על מופע חדש. רגע אחרי שהוצאתי את סינגל הבכורה שלי, 'מתבשלת לאט', הבנתי שלבמה לא אחזור בקרוב, וכדי לשמור על שפיות התחלתי להעלות סרטונים שלי שרה בסלון.
"כמו לרבים מחבריי, גם לי בוטלו הופעות רבות מאז חודש מרץ. הצוות שלי ואני הפסדנו הכנסות אדירות. גם ככה מאתגר ליצור כעצמאים ללא סיוע או עידוד מהמדינה ובתשלום מיסים גבוהים כל כך. החדשות הטובות הן שמכאן אפשר רק לעלות.
"זה הזמן לתיקון של ענף התרבות בכלל והמוזיקה בפרט. השינוי יתחיל בהבנה שתרבות אינה מותרות. כולנו צורכים אותה בכל יום, אם זה בסדרות או במוזיקה, בהצגות או בקולנוע.
"מעודדת אותי ההתעוררות הגדולה אצל רבים מאנשי התעשייה שיוצאים לרחובות להפגין, כי אני מאמינה שחובה עלינו להתאגד ושהשינוי יבוא מאיתנו. אנחנו במשבר, אבל יש בו גם הזדמנות אמיתית".
אסור להרים ידיים
"התקופה הזאת אילצה אותנו לחשב מסלול מחדש", אומר השחקן שלומי קוריאט. "כרגע ההופעות לא מתקיימות בגלל המגבלות. בשנים האחרונות אני מעביר הרצאות לבני נוער ומצאתי את עצמי עושה את זה לקהל מצומצם במפגשי סלון. אין ברירה, אנחנו חייבים להתאים את עצמנו למצב ולשרוד.
"התחלתי ללמוד עיצוב פנים כעוד אופציה להכנסה בעתיד וגם כהעשרה. אסור להרים ידיים כי אנחנו בעלי משפחות. אני מאמין שייקח לא מעט זמן עד שנחזור לנורמה של עולם התרבות בפרט ושל המדינה בכלל. מה שבטוח זה שאם נרים ידיים זה פשוט לא יקרה.
"אנחנו כאמנים מנהלים את המאבק כדי שיאפשרו לנו לפתוח ולהופיע. זה גם בגלל הרעב שלנו להשתחרר קצת מהתקופה הרעה הזאת. האמנים הם הראשונים להבטיח שיעמדו בכל המגבלות. אם יוחלט שלא מאפשרים לנו לחזור ולהופיע אני לא אפר את החוק. מצד שני אני מנסה לראות גם טוב. אולי כשהכול יחזור למקומו הקהל יהיה כל כך רעב שהתרבות תשגשג, אבל אני לוקח בחשבון שיכול להיות שאנשים לא יוכלו להרשות לעצמם 'מותרות' מהסוג הזה".
מחוץ ל"מוד"
"אני לא עוסקת ביצירה אומנותית בתקופה הזאת כי ההתרחקות מהבמה ומהקהל השפיעו לרעה על היצירתיות שלי", אומרת כוכבת הילדים מיקי מוכתר. "מי שעוסק בתחום יודע שמדובר בחיידק, ולא הייתי ב'מוד'. בעלי יזם רעיון, 'מיקי עד הבית', פרויקט שאני עושה בשבועות האחרונים, וזאת פעילות שמשמחת אותי. אני מגיעה למקומות שלעולם לא הייתי מגיעה אליהם לולא הפרויקט הזה.
"לפני היוזמה הזאת התרכזתי בדבר אחד – בילדים שלי, הייתי אמא במשרה מלאה. יש לי שני ילדים, בת שלוש ובן שנה וחצי. מאימא שעובדת 7/24 הפכתי להיות אימא לכל דבר ועניין. אני מרגישה שהרווחתי אותם בחודשים הללו. זה משהו שהתפספס במעגל האין־סופי של הקריירה.
"דבר נוסף שמעסיק אותי בתקופה הזאת, אבל אני עוסקת בו כבר יותר משנה, הוא סיפורי הזוועה בגני הילדים ברחבי הארץ. מאז פיצוץ הסיפור של כרמל מעודה אני נאבקת עם ההורים למען הילדים שאין להם קול ומגיעה להפגנות. אני מבקשת מאנשים לא להתעלם מהדברים הללו ולהיאבק נגדם".
