בשם הנהגים וחברות ההסעה: רעות שפירא מקריית אתא
רעות שפירא (39), בעלת חברת ההסעות "דרייב גיא", מספרת שכל חייה נלחמה למען הצדק. "כשראיתי את העוול העצום שנגרם לחבריי למקצוע, החלטתי לא לעמוד מנגד. פתחתי שלוש קבוצות ווטסאפ ממגזרים שונים של תחום ההסעות כשבכל קבוצה מאות אנשים. בימים אלו, כשאין עבודה, מה נותר לי לעשות אם לא לזעוק בשם מאות אלפי הנהגים המקצועיים המובטלים?".
הבעיה: "אנחנו לא עובדים כבר מחודש פברואר. חברות ההסעות ירדו לאפס הזמנות. לבעל רכב הסעות לוקח חמש שנים של עבודה קשה עד שהוא מחזיר את עלות הקנייה. כשאוטובוס עומד הוא מפסיד כסף. יש לנו רכבים שאנחנו משלמים עליהם, מלבד מחירם, גם סכומי עתק על רשיונות וביטוחים שלא עוצרים. מדובר באלפי חברות הסעות שמעסיקות עשרות אלפי נהגים: אוטובוסים, טיוליות, מיניבוסים ומוניות. מדובר גם בספקים שמתפרנסים מעולם ההסעות ונפגעו. מה שנורא מכל הם הנהגים המבוגרים, שספק אם יהיה להם לאן לחזור".
הפתרון: "פיצוי על הזמן שאנו יושבים בבית ועזרה עם הביטוחים השונים. והכי חשוב: לחזור לעבודה, כי יש דרכים להבטיח שגם בנסיעות אנשים לא יידבקו".
מה כבר הושג: "כלום לא עשו בשבילנו. אישרו לנו לבטל את ביטוח החובה אבל זה כסף קטן".
האופק: "אין לי מושג מתי נוכל לחזור לעבודה. יש לי חשש שנהיה האחרונים".
בשם האמרגנים והמפיקים: רמי בז'ה מראשון לציון
קולו של רמי בז'ה (54) עדיין צרוד מהזעקות שזעק מול המצלמות במהלך ההפגנה בתל אביב בשם חבריו, האמרגנים והמפיקים. בז'ה, בעלים של חברת הפקות ומשרד כרטיסים, מפיק מזה שנים מופעים, פסטיבלים ואירועי מוזיקה, תרבות, בידור ותוכן. אבל בימים אלה הוא מנהל את ההפקה הלוחמנית ביותר בחייו: "יחד עם חבריי בהנהלת איגוד האמרגנים ומפיקי הבמה בישראל, החלטנו להוביל מאבק בשם עולם התרבות שהושבת ממאה לאפס. חברנו לשולמנים וללה״ב הפכנו לכוח מחאה עצום. המטרה היא לתקן עוול של שנים כלפי העצמאים שלא טופל וזועק לשמיים".
הבעיה: בז'ה זועק את זעקתם של למעלה מ־180 אלף איש: אמנים, מפיקים, טכנאים, קייטרינג, ברמנים, עובדי תפעול, שכירים ופרילנסרים. "כולם יושבים בבית ללא הכנסה ובלי רזרבות. אין לי קולגות עם 'שומנים' כי כשנשאר כסף מאירוע, הוא הולך להשקעה הבאה".
הפתרון: "פשוט: הזרמת כסף מיידית לכל העסקים ששילמו מיסים בשנה החולפת על פי מפתח המחזור המדווח לרשויות המס והשוואת תנאי העצמאים לשכירים. זה עוול שצריך לתקן ללא קשר לקורונה. וכרגע: צריך מתווה פיצוי מהיר וללא ביורוקרטיה לכל מי שמוכיח שהכנסתו נפגעה, או במקרה שלנו התאפסה".
מה כבר הושג: "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. שיחות, הבטחות וסיסמאות שווא. אין באמת תוכנית עבודה. מגיבים להפגנות ולמוכר הפלאפל כדי להשתיק לרגע את המהומה. הם לא מנהלים את המשבר, המשבר מנהל אותם".
האופק: "כרגע אין בשורה. המשך ההשבתה יהיה מכת גרזן על 80 אחוז מהתעשייה. אין כאן חזקים וחלשים, עסקים ייסגרו ואנשים יטבעו במצולות ויפשטו רגל. המדינה חייבת לתת חמצן מיידי, פיצויים, מענקים וליווי פיננסי כדי שנוכל לנסוק מחדש".
7 צפייה בגלריה
אריאל ריידמאן. "נזק של 25 מיליארד דולר לתעשייה"
(צילום: ועד פעולה תעשיית תרבות והאירועים)
בשם חברות הקייטרינג: אריאל ריידמאן מחולון
אריאל ריידמאן, בעל חברת הקייטרינג "דיילי איבנטס", חגג בשבוע שעבר יחד עם רעייתו ושלושת ילדיו את יום הולדתו ה־40 עם חביתה כמנה עיקרית. "המצב על הפנים", הוא אומר, "האמת שכבר כמה ימים לפני שהכל החל זיהיתי מה עומד לקרות והקמתי עמוד פייסבוק ייעודי לחברי הענף שלי, שנועד לתמוך אחד בשני ולסייע למי שאפשר כי רק ביחד אפשר לצלוח את זה. במקביל יזמנו איחוד עם איגוד המפיקים על מנת ליצור כוח גדול יותר, ואני חבר בוועד הפעולה. מדובר לצערי בקרוב ל־150 אלף עובדים בתעשייה שספגה נזק של קרוב ל־25 מיליארד דולר. לא מעריכים אותנו כמו את התיירות, אבל מדובר בשווי שוק דומה. אנחנו פועלים המון בשטח במחאות והפגנות".
הפתרון: "בעסק שלי לצערי אני לא רואה שום פתרון, אלא אם אשנה את כל התוכנית העסקית ואהפוך למשלוחים או אוכל מוכן".
מה כבר הושג: "כלום ושום דבר. המון דיבורים וזריקות של מספרים באוויר. אפילו הלוואות הבנקים לא מוכנים לאשר ואין איך לשלם הוצאות קיימות".
האופק: "בענף שלנו, תערוכות, כנסים ואירועים מתוכננים חודשיים שלושה מראש. כנסים בינלאומיים מתוכננים שנה ויותר מראש. הולך להיות ממש קשה גם לאחר שתסתיים הקורונה. אני צופה ירידה דרסטית ברמת החיים לעצמאים ולשכירים כאחד".
בשם התקליטנים: גיא סחר מגבעתיים
גיא סחר (56), די.ג'יי מזה 20 שנה בהחלט זוכר תקופות קשות בעבר, אבל לא כמו זו. "הבנתי שמישהו צריך להרים את קולו כדי שישמעו את קולי ואת קולם של חבריי למקצוע, שלא עובדים כבר מאמצע מרץ. זאת התקופה הכי גרועה שידענו. בענף שלנו יש כ־1,500 בעלי מקצוע כמוני מאוגדים מקצועית ועוד כ־5,000 תקליטנים שאינם רשומים באיגוד התקליטנים. הענף שלנו לא מתמקד רק בחתונות אלא בכל אירוע ציבורי עם ליווי מוזיקלי. את כל זה עוטפים כ־200 אלף איש מתחומי ההגברה, התאורה ועובדי הבמה. במוצאי שבת ארגנתי בכיכר רבין עם חבריי החתמה על עצומה של כל ענף האירועים".
הפתרון: "כרגע אנחנו לא רואים פתרון אבל מצפים שיפצו אותנו על התקופה שבה איננו עובדים. ברגע שיש איסור התקהלות זה מקרקע אותנו, לכן חייבים לחשוב על פתרונות חדשים ויצירתיים לענף. אני, למשל, התחלתי להקליט אנשים באולפן ביתי שבניתי".
מה כבר הושג: "מצד המדינה? שום דבר. 90 אחוז מהענף משותק לחלוטין בלי מענה. לא קיבלנו שום תשובה אופרטיבית. אפילו לא מדברים עלינו".
האופק: "אנחנו במצב הכי גרוע כי אין סיכוי שנחזור מיד לעבודה כשיאשרו לנו. תכנון של אירוע כמו חתונה אורך מספר חודשים, אז כשיינתן אישור לערוך אירועים יעברו עוד כמה חודשים עד שהם יתקיימו, ובינתיים אנחנו לא עובדים. הקיץ הזה אבוד לנו, וכנראה גם הקיץ הבא. נראה לי שכל הענף שלנו יצטרף להמציא את עצמו מחדש, כי ענף האירועים כפי שהכרנו עד עתה יחדל מלהתקיים".
בשם המעסים: ישי לוי מרעננה
ישי לוי (41), מטפל ברפואה משלימה במקצועות המגע והעיסוי, הוא חבר ועד בכיר באיגוד העיסוי ופעיל ב"שולמנים". ארבע שנים של גיהינום עברו עליו בעקבות משבר עסקי שחווה, "ובדיוק כשהצלחתי להתיישר מעט כלכלית הופיעה פתאום הקורונה", הוא אומר. "כל מה שהשקעתי במשך ארבע שנים הלך לפח. הכל מושבת אצל כולנו. כל מקצועות המגע בימים אלה אינם פועלים. מדובר בכ־5,000 מטפלים שעוסקים ברפואה משלימה".
הפתרון: "הפעלתי באופן אישי המון מטפלים ומטפלות שיפעילו לחץ, כתבתי מכתבים לשר הבריאות ופניתי לחברי כנסת שיפעילו לחץ נוסף. אנחנו מתארגנים להוציא מחאה, אבל חייבים לחבר בין הארגונים השונים בתחום הרפואה המשלימה ואת זה אני עושה. אם מתחילים להפעיל קוסמטיקאיות ומספרות, אין סיבה שידלגו עלינו. אנחנו חוסכים תורים בחדרי המיון ויותר הגיוני שיגיעו אלינו מאשר למיון. ברור שנצטרך לעבוד בצורה מבוקרת ובטוחה ואין סיבה שלא נעשה זאת".
מה כבר הושג: "כלום. זה לא ייאמן שלא מצליחים להפריד בין מקצועות ומסתכלים על הכל בכלליות. אין שום יחס פרטני למקצוע שלנו".
האופק: "אני מקווה שבמשרד הבריאות יתעשתו ונחזור כמה שיותר מהר. אין סיבה שלא".
בשם הצלמים: יפעת יוגב מכרכור
יפעת יוגב (42), צלמת סטילס, לא ממש יודעת את מצוקתם של כמה אנשים היא מייצגת בימים אלה.
הבעיה: "ברור לי שמדובר באלפי צלמים שלא יכולים לעבוד. כולנו מחפשים פתרונות יצירתיים כדי להשאיר את הראש מעל המים רק מבחינת תודעה אצל הלקוחות. מבחינה כלכלית, אין הכנסות כמעט בכלל. צלמים נותנים טיפים ברשת או מעבירים סדנאות צילום (בסמארטפון לילדים למשל) במחיר סמלי. כל אלו דורשים המון עבודה ונועדו רק כדי להישאר בתודעה, לא בשביל להרוויח כסף. בטח לא בסכומים שיכולים לכלכל משפחה. לצערי אין עדיין התארגנות מספיק חזקה של הצלמים, לכן אני וחברים נוספים מנסים לעורר מודעות למצבנו בדרכים שונות, בעיקר דרך קבוצות ווטאסאפ".
מה כבר הושג: "המדינה לא מציעה פתרון לאבטלה הזו, למרות שכולנו משלמים הון לביטוח לאומי בכל חודש, גם עכשיו, כשאין הכנסה כמעט בכלל. מדהים איך כל עסק קטן או בינוני נאלץ לעשות אדפטציה מבחינת נתינת השירות שלו - הנחות במחירים או הקפאות תשלומים, ורק אצל נבחרי העם אין שום כיוון כזה".
האופק: "החזרה שלנו לעבודה תלויה בהחזרת המשק, הגנים ובתי הספר. במקרה של הצלמים ייקח זמן, כי במקרים מסוימים צילום נחשב למותרות והמשק בחיסכון מטורף כרגע, כמעט עצירה מוחלטת. אף אחד לא יודע מאיפה יגיע הכסף שלו, אז אין הוצאות על דברים שנתפסים כלא נחוצים מיידית לחיים".
בשם מפיקי האירועים: אלירן ברדוגו מתל אביב
אלירן ברדוגו (47) מנהל מזה 25 שנה חברה להפקת אירועים, אבל מצב קטסטרופלי כזה הוא לא זוכר. "מדובר בירידה מ-400 קמ"ש לאפס", הוא מסביר ומדמה את חריקת הבלמים לנסיעת רכבת. "נהג הקטר לוחץ על עצירת חירום והרכבת שטסה במהירות מסחררת נבלמת בבת אחת. הקטע המדהים הוא שנעצרנו ראשונים ונחזור אחרונים. זה לא הידלל או פחת בהדרגה. זה פשוט הפך לאפס. זירו. פשוט כלום. מדובר בתעשייה שיש בה 150 אלף מועסקים באופן ישיר, והשאר, באופן עקיף ועם בני המשפחות, מגיעים לכחצי מיליון איש".
ברדוגו היה בין יוזמי האירוע בטרסאק בנמל תל אביב אליו הגיעו 1,000 איש ובהמשך חבר יחד עם חבריו לשולמנים וללהב (איגוד עצמאי ישראל), "וכולנו נכנסו תחת האלונקה. בהמשך מתוכננות הפגנות שנועדו לתקן עוול של שנים".
הפתרון: "יש כסף שהוקצה לפני הקורונה ואושר בטרם התפשטות המגיפה לטובת אירועי פורים, פסטיבלים, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. הפתרון הוא להוציא כבר היום מכרזים, משום שגם כשתגמר הקורונה, לנו ייקח עוד שלושה, ארבעה חודשים קדימה להתחיל לעבוד, כי אף אחד לא עושה אירוע מהיום למחר. צריך לכנס שולחן עגול עם האנשים הכי יצירתיים במדינה ולמצוא פתרונות. את מרבית הכסף בתחום שלנו משקיעה מדינת ישראל, אז שכל החברות הממשלתיות יוציאו מכרזים לאירועים גדולים וקטנים, וכבר עכשיו".
מה כבר הושג: "אפילו לא דיברו איתנו, וזה הקטע העצוב".
האופק: "אני לא רואה את האופק וזה גם עצוב. אם לא יתעוררו מהר, כשירצו לעזור לא יהיה למי".
