"מה קרה?", שאלתי בבהלה את אירית, אחת מחברותיי, שהתקשרה אליי השבוע באחת בלילה. "את בסדר?".
אירית ואני חברות הרבה שנים. כל אחת טרודה בחייה שלה, בעבודתה ובמשפחתה, ובתוך זה שומרות על שיחה שבועית, אבל בשעות הגיוניות. היה לי ברור שלשיחה בשעה כזאת יש סיבה.
"לא מסוגלת להירדם", השיבה בשקט. "כולם ישנים פה ואני מתהפכת עם עצמי".
"דברי", ציוויתי, כשאני כבר ישובה במיטתי, ערה לגמרי ודרוכה.
המחשה: shutterstockהמחשה: shutterstock
המחשה: shutterstock
(המחשה: shutterstock)
"את לא מכירה את אושרת (שם בדוי), אחת מחברות הילדות שלי. אני מדברת איתה לעתים רחוקות, אבל הקשר קיים. היא נשואה לבעל אוהב ומבוסס ויש להם ארבעה ילדים".
"אז מה חדש?".
"כבר לפני כמה חודשים התקשרה אליי אחת מחברותינו המשותפות וסיפרה שנודע לה שבעלה של אושרת מנהל רומן ארוך מחוץ לנישואים. היא סיפרה שראו אותו ואת האישה האחרת בחו"ל. כשהיא התקשרה לאושרת היא אישרה שבעלה בחו"ל לצורך 'עסקים'. אז היא החליטה שלא לשתף אותה בדבר, אבל השבוע הגיעה אליה תמונה בסלולר שבה נראה בעלה של אושרת עם האישה האחרת ועם תינוק. היא ביררה, ואכן, זה הבן שלו ממערכת היחסים הזאת. את קולטת?", שאלה אירית נרעשת. "יש לו מערכת יחסים מקבילה, משפחה מקבילה, ואושרת ממשיכה לחיות איתו בגן עדן של שוטים. חברה שלי העבירה לי את התמונה וחשבתי לשלוח אותה לאושרת. מה דעתך?".
"השתגעת? למה לעשות לה את זה?".
"אני הייתי מצפה שהיא תספר לי אם זה היה הפוך".
"לדעתי, לא, אבל תעשי כרצונך".
בתום השיחה, יש להניח, אירית חזרה לישון לאחר שפרקה מעליה את משא ההתלבטויות. אני כבר לא נרדמתי. קמתי, הכנתי לעצמי קפה חזק וחזרתי לאחד ממפגשי חבורת "הנשים של" שנהגנו לערוך בתקופה שבה שהינו במדינה הרחוקה ההיא. במרכז המפגש ההוא עמדה, שלא ברצונה, אלה, אחת הנשים שאמנם לא נמנתה עם החבורה הקבועה שלנו, אבל כולנו הכרנו אותה: אישה יפת מראה ונעימה. במשך זמן כבר שמענו במסדרונות שמועות על בעלה שלפיהן הוא מנהל מערכת יחסים מקבילה במדינה אחרת, אבל סירבנו להאמין.
להזכיר: זאת הייתה תקופה של טרום המכשירים הסלולריים, טרום הרשתות החברתיות שיכולות לספר ולתעד. לא היו אז בנמצא תוכניות כדוגמת "המתחזים". עלינו היה לבחור אם להאמין למה שמספרים לנו, ודאי בארגון החשאי, או לא. מכיוון שהבעלים נמצאו במרבית הזמן מחוץ לבית ובמדינות רחוקות, קשה היה לדעת בוודאות אם הסיפורים שנשמעו מדי פעם הם נכונים. להיאחז בשמועות, עקשניות ככל שיהיו, היה דבר עוד יותר מסוכן.
אלא שבמפגש ההוא הביאה גלית, אחת החברות, הוכחה ניצחת: סיפור בגוף ראשון. היא סיפרה שבמקרה החליטה לנסוע לשופינג באחת המדינות המרוחקות מספר שעות נסיעה מהמדינה שבה התגוררנו. "לא תאמינו", סיפרה בהתרגשות גובלת בחרדה. "עמדתי מול המראה, מדדתי חולצה, כשבחורה, שמדדה בתא שלידי, יצאה ושאלה את הגבר שעמד בצד ואחז בתיק שלה, 'יפה לי?', חטפתי הלם", לקחה גלית לגימה מכוס היין והמשיכה. "פתאום ראיתי שזה נ', בעלה של אלה. למזלי, הוא לא ראה אותי. נכנסתי מהר בחזרה לתא ההלבשה, לבשתי את בגדיי, יצאתי משם במהירות, כשהפנים שלי מופנות מטה, שלא יזהה אותי, ותפסתי נקודת תצפית רחוקה".
"לא הגיוני", הסיטה אותה נעמה. "אולי זה היה קשור לעבודה?".
"ממש לא נראה", השיבה גלית כמעט בכעס. "האינטימיות שביניהם לא הותירה מקום לספק. השתגעת? העבודה של הבעלים שלנו לא מגיעה למקומות האלה. אז מה אנחנו עושות, מספרות לה או לא?".
בתום ויכוח, שבו כל אחת מאיתנו הסבירה ונימקה את דעתה, החלטנו שלא לספר לאלה. לא להיות על תקן "השליח הרע", ומה שיהיה - יהיה.
את אלה פגשנו כמה פעמים לאחר אותו מפגש, ולכולנו היה די קשה להביט בעיניה. שתקנו. כמה חודשים לאחר מכן היא הזמינה אותנו לביתה, "לארוחת ערב קטנה". כשפתחה את הדלת לא נותר ספק. אלה קיבלה את פנינו בפנים נפוחות מבכי בדירה שבה היו פזורים ארגזים. "אנחנו נפרדים", הודיעה. "לפני כמה שבועות, נתקלתי בקבלה מחנות בגדים, ולא מכאן. כשנ' חזר הביתה שאלתי אותו על כך. לאחר שתיקה קצרה הוא הודה שיש לו אישה נוספת. סיפר שפגש אותה במקרה, שהתאהב, שהוא רוצה לחיות איתה ועם הבת המשותפת שלהם".
"מה??", גלית נשמעה נדהמת בסוג של הצגה מושלמת.
"מסתבר שזה יכול לקרות, ואין לי ברירה אלא לקבל את הדין. אני חוזרת לארץ עם הילדים בעוד שבוע. הצלחנו להסתיר את זה, למרות שבדרגים העליונים יודעים. אני נפרדת מכן ורק מקווה שדבר דומה לא יקרה לאף אחת מכן", פרצה בבכי תמרורים.
אלה והילדים חזרו לישראל. לא ראיתי אותה מאז, גם לא את נ'. כשהייתי שואלת לפעמים את ג' על כך הוא היה מעביר נושא. היה ברור שהסיפור הזה הוא מהסודות השמורים, וחבל על השאלות כי לא נקבל תשובות. מדי פעם היינו חוזרות, "הנשים של", לסיפור, חולקות בינינו את הפחד שאולי גם לנו זה עלול לקרות. באותה נשימה היינו משיבות לעצמנו: לי זה לא יקרה.
למחרת בבוקר, לאחר הלילה הלבן הזה, התקשרה אירית. "החלטתי לא לספר לה".
"טוב עשית", השבתי, ובדמיוני עלו עיניה האדומות מבכי של אלה.