"את מוכנה לזה?", זיו בר־אל שאל אותי ביום ראשון בבוקר, ארבע דקות אחרי שעליתי אליו לאוטו בצומת מתקן אדם.
מוכנה למה?
"לארץ נרניה שמתחבאת פה", הוא אמר, ועוד לפני שהצלחתי להגיד משהו מתחכם עצרנו ליד כמה מבנים נמוכים. "כאן", בר־אל הצביע עם היד, מכריח את המבט שלי לעקוב אחריה. "מתקיימת עכשיו ישיבת חירום של כל העובדים, כי היום אמורות היו להיכנס המשכורות שלנו, אבל הן לא נכנסו".
באמת נשמע כמו נרניה.
הוא חייך והבליג על העקיצה. "אנחנו נכנסים".
ואז זה קרה. הקסם. מאחורי היער 3,2,1 באמת מתחבאת ארץ נרניה וקוראים לה נאות קדומים. ארץ פנטזיה גאוגרפית, היסטורית, תנ"כית אבל מודרנית, שאם לא יגיע אליה הכסף ממשרד החינוך שהיה אמור להגיע כבר לפני שבועיים, היא תיסגר ותיהרס.
× × ×
עוד נחזור אל העובדים המודאגים ואל נתן איתן, מנכ"ל נאות קדומים שזה השבוע האחרון שלו בתפקיד, ואל המחליף שלו רוני קליסקי שלא ישנים בלילות האחרונים, מנסים לחפש פתרון. בינתיים בר־אל ואני יוצאים אל שמורת נאות קדומים הגובלת ביער בן שמן ולא רחוקה מהעיר מודיעין. בר־אל מכוון אותנו אל סוכת הצבעים, אחת מהנקודות הגבוהות ב־2,500 הדונם של השמורה שנועדו ללמד ולהראות את הטבע שהיה בארץ ישראל בתקופת התנ"ך.
שם, בסוכת האבן, על ספסלי עץ, באוויר הקריר ומסביבנו טבע שאחרי הסערה הגדולה נראים בו סימני מים וירוק, מתחיל לספר המדריך ומורה הדרך בר־אל את הסיפור הפלאי של נאות קדומים. איך הגיעו זוג הבוטניקאים חנה ואפרים הראובני, הוא מאוקראינה והיא מרוסיה, איך הצטרפו לאוניברסיטה העברית בירושלים ואיך הקימו בה את המוזאון לצמחי התנ"ך. ואיך בנם, נגה, הלך בדרכם, אך עיבה את המסלול וב־1965 קיבל מהמדינה את השטח הזה, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. והווה. ועתיד לוט בערפל.
אם הייתי יכולה לשבת כאן יום שלם, לשתות קפה ותה עם עלי זוטא ומרווה שבר־אל קטף ולהקשיב לו ולשפת העברית העשירה והעמוקה שלו, שלוקחת אותי לטיולים בטקסטים התנ"כיים ואל כתובים של מנהיגי תנועת העבודה והסוציאליזם בארץ ישראל המתעוררת אל תחילת הציונות המעשית, מוליך אותי בין פתגמים וניבים ופניני לשון עבריים שמתבהרים בפיו, מקבלים משמעות ומחברים בינינו היום ובין החקלאים של פעם, מלפני מאות שנים וגם אלפים, אבל יש לי רק כמה שעות ואני נאלצת לפצוע את הדברים שלו עם שאלות:
מי ישב על האדמה הזאת לפני השמורה, איך מטפלים בצמחים, איך זה שנגה הראובני הביא לכאן דווקא את הצמחים האלה ולא אחרים ומה זה אומר ש־80 אלף ילדים שהגיעו לנאות קדומים בשנים האחרונות ו־250 אלף מבוגרים למדו איך צבעו פעם צמיד חבל בצבע אדום. ובר־אל עומד בכל השטף ועונה בסבלנות ובנועם ובאהבת המקום שמורגשת עליו ויוצאת ממנו והוא גם מוסיף ומספר על עובדים שהם דור שלישי של פלסטיני שהתחבר לנגה הראובני והפך לחברו הטוב והמקום הזה היה יקר לו והיום הוא יקר לצאצאיו.
× × ×
בר־אל היה פעם שחקן בתאטרון. לפני יותר מעשר שנים עשה הסבה והפך להיות מורה דרך, והדרך הוליכה אותו לכאן, לנאות קדומים ופה הוא מדריך בכיר.
אתה המדריך הכי ותיק?
"לא", הוא צוחק. "יש ותיקים ממני ויש גם צעירים. ישנן גם המורות החיילות שגם הן מעבירות סיורים".
ואנחנו שוב חוזרים לתנ"ך ולחקלאות של פעם ולחיינו כאן היום ולשאלות על אופי הסיורים והאם הם הדתה. בר־אל מוציא את התנ"ך שלו שעטוף בבד ירוק ומקריא קצת מתוך שיר השירים. "התנ"ך זה ספר לימוד", הוא אומר. "כמו חנה ואפרים הראובני שהיו חילונים לגמרי וידעו כל מילה בו וחקרו את תולדות הצמחים והטבע שהופיעו בו, ככה גם אנחנו כאן. התרבות שלנו הושפעה מהטבע ומכך שהיינו עם חקלאי. כל השפה שלנו מבוססת על העולם החקלאי, והרבה ממנה נשאר היום אז בוודאי שהיא באה לידי ביטוי בסיורים".
ואנחנו שוב נכנסים לשיחת עומק עד שאין ברירה וחייבים לרדת למטה, אל המשרדים ואל נתן איתן ואל רוני קליסקי שממתינים בדאגה לשיחה מח"כ משה גפני, יו"ר ועדת הכספים. הם מקווים שאולי בכוחו יהיה להזיז את מיליון וחצי השקלים שהיו אמורים להגיע ממשרד החינוך כבר לפני שבועיים אבל הם עדיין לא פה, ובגלל זה עתידם של עשרות עובדים, מדריכים, עובדי תחזוקה ואנשי מחקר שמלווים את הטיפול בטבע, לא ברור.
בצער אני נפרדת מהנוף ומהאוויר הקריר, משפתו של בר־אל ומהשיחה המקיפה, אישית ולאומית וכל מה שביניהן, שניהלנו, מביטה פעם אחרונה אל הוואדי ועצי התמר שבו, על קצה בריכת מים, על הסלעים והעצים ועל החיוואי שפתאום חותך את השמים ומחפש טרף ואנחנו מידרדרים למטה. למשרדים. אל הבוץ שלא ברור איך יוצאים ממנו.
× × ×
נאות קדומים היא מלכ"ר. עמותה ללא כוונות רווח. את עיקר ההכנסות שלה היא מייצרת מביקורי יחידים וקבוצות בשמורה. עד לפני חצי שנה גם הפעילה אולם אירועים, אבל בית המשפט הורה לסגור אותו. מכיוון שהמדינה מכירה בשמורה כאוצר לאומי וכמקום ייחודי, חינוכי, מחקרי וכמי שנושא ומעביר מורשת, היא נתמכת על ידה. משרד החקלאות מעביר בכל שנה 40 אלף שקלים. משרד החינוך אמור להעביר מיליון וחצי, אבל הכסף השנה עוד לא הועבר.
כמה זמן תחזיקו מעמד בלי הכסף הזה?
איתן מסמן עם שתי אצבעות: "חודשיים. אני כל הזמן חושב על מפעל הטקסטיל אתא. כולם אמרו שהוא חשוב, שהוא אבן מאבני התעשייה בארץ ושלא ייתנו לסגור אותו. ומה קרה בסוף? סגרו. אני פוחד שזה מה שיקרה פה. כולם מתפעלים, ובצדק, מנאות קדומים, אבל למדינה אולי זה לא מספיק חשוב".
אז איתן מתפוצץ מדאגה ולחץ שנותנים את אותותיהם בגופו. ביום ראשון הוא חיכה לשיחה של ח"כ משה גפני, אבל היא נדחתה ליום שני, ובינתיים אין לו ממש תשובות. אולי רק התשובה המדאיגה שהגיעה מדוברות משרד החינוך: "המשרד מייחס חשיבות ערכית לנאות קדומים, ולאור זאת הוא מתקצב מדי שנה את המקום. גם השנה המשרד הקצה את הסכום הקבוע המיועד למקום. למרבה הצער, יתרת התקציב שמועברת במסגרת הסכמים קואליציוניים לא הועברה מאחר שאין קואליציה".
× × ×
בדרך לתחנת האוטובוס, בחזרה לתל אביב, בר־אל מספר לי שהם הכינו שלטים להפגנה. הייתה לעובדים מחשבה להפגין בכניסה לשמורה על כביש 431 כשכל העולם ואשתו עוברים שם בכל בוקר או לעמוד מול משרדי הממשלה והכנסת, אבל הם עוד מחכים. מנסים להאמין שיהיה בסדר.
גם באתא האמינו...
