דקה לפני שנכנסנו היא תפסה אותי, הרחיקה את שתינו קצת מדבוקת האנשים שסביבנו, הניחה יד על הכתפיים שלי ולחשה ככה שרק אני אשמע: "את זוכרת איך היית מגיעה לתערוכות הראשונות שלי ומבקשת, לפני שאפילו הסתכלת על הציורים, לקרוא את הטקסט שכתבה האוצרת כי את פוחדת לא להבין?".
"זוכרת", אמרתי לאילת כרמי וצחקתי. גם היא צחקה את הצחוק שלה שאני מכירה כל כך הרבה שנים, שאין סיכוי שלא אזהה אותו גם בתוך חדר שבו מיליון איש צוחקים. לא הספקתי להגיד לה שעכשיו אני לא צריכה כבר טקסטים, שעם השנים למדתי לקרוא את השפה האמנותית שלה, אבל לא היה זמן. היא הייתה חייבת להיכנס אל עשרות האנשים שהגיעו לתערוכת היחיד החדשה שלה - "טופוגרפיה של ראייה" - שחונכת את הגלריה לאמנות במרכז לחקר מדעי המוח באוניברסיטה העברית בירושלים. נכנסתי אחריה ותפסתי מקום במעגל הכיסאות שהלך וגדל, מקווה שאימא שלה, שהתיישבתי לידה, לא תשאל אותי פתאום למה אני בוכה.
ד"ר איילת מקיטון ואילת כרמיד"ר איילת מקיטון ואילת כרמי
ד"ר איילת מקיטון ואילת כרמי
( צילום: עדן ביסנו)
איך אני אסביר לה שאני מסתכלת על אילת מדברת ומסבירה, אבל אני רואה אותה גם דרך עשרות השנים שחלפו מאז הנעורים שלנו, מאז היינו בנות אותה כיתה בקיבוץ בית השיטה. איך אני מקשיבה לה כאן ועכשיו, אבל גם מוצפת בתמונת זיכרון של השולחן שלי בכיתה י"ב שהיה בדיוק מול השולחן שלה ואני מסתכלת בתדהמה, בהתפעלות ובקנאה איך אילת מעיזה לשבור קיבעונות ומוסכמות, איך היא יושבת, פרח גדול נעוץ תמיד בשערה, ומדברת בקול רם ובביטחון על פוליטיקה ועל אמנות ועל מילים פראיות של חופש. חופש בכל החזיתות שאני מעולם לא העזתי להתייצב בהן. ואיך עכשיו, בגלריה, כל כך הרבה שנים שחלפו והשאירו עלינו חותמות וסריטות וכאבים וצלקות, איך עדיין נשארה בה, מי שהפכה לאמנית בין־לאומית עסוקה, רוח החופש הפראית הזאת שלא נרגעה ולא שככה ואי אפשר לפספס אותה גם בתערוכה הנוכחית, שהיא פרי שיתוף פעולה בינה ובין חוקרת המוח ד"ר איילת מקיטון.
× × ×
אילת (כרמי) ואיילת (ד"ר מקיטון) נפגשו לפני חמש שנים. המרכז לחקר מדעי המוח יצא ביוזמה לחבר בין עשרה אמנים לעשרה חוקרים. ד"ר מקיטון הייתה אז בקצהו של מחקר שבדק מה קורה עם כמה עשרות ילדים עיוורים באתיופיה שעברו ניתוח להסרת קטרקט דו־עיני מלידה ואחריו החלו לראות. "גילינו שלמרות שהראייה השתפרה מאוד עדיין נשארו להם חסכים שהם לא מצליחים להתגבר עליהם", סיפרה ד"ר מקיטון ליושבים במעגל. "אחרי הניתוח לא הצליחו הילדים להבין מה הם רואים. למשל, אם לפני הניתוח הם רצו לטפס במדרגות, הם עשו את זה בעזרת הידיים שגיששו את הדרך. גם אחרי הניתוח, כשהם כבר רואים, השתמשו הילדים בידיים כי הם לא הצליחו לתרגם את המראות שהעין שלהם העבירה לתלת־ממד, דבר שאנשים רואים באופן תקין 'מתרגמים' בלי בעיות. גם גילינו שאמנם הראייה גרמה לילדים שנותחו ללכת יותר מהר, אבל הם לא מצליחים ללמוד לקרוא ולכתוב ולא יצליחו בכך כנראה לעולם. הפענוח של הקריאה והכתיבה הוא משימה גדולה מדי עבורם".
"טופוגרפיה של ראייה". מתוך התערוכה"טופוגרפיה של ראייה". מתוך התערוכה
"טופוגרפיה של ראייה". מתוך התערוכה
(צילום: יובל חי)
כרמי: "בגלל תוצאות המחקר הזה קראתי לתערוכה מלפני חמש שנים 'עצב הראייה'. חשבתי על זה שהמעשה של הרופאים הישראלים הוא כל כך הרואי וגדול וטוב והמאמץ שלהם אדיר, אבל בסוף התוצאה קצת עצובה. רוב המוצגים בתערוכה ההיא היו אינטרפרטציה שלי על צורות ומבנים שהולכים ומשתבשים. כמו שהילדים שנותחו קולטים את העולם. אמנם הם רואים, אבל המוח שלהם נשאר במובנים רבים 'עיוור'".
× × ×
כשהסתיימה בניית הגלריה לאמנות בבניין לחקר מדעי המוח, שמומנה על ידי קרן ששמה לה למטרה לטפח את הקשר בין מדענים לאמנים, חודש הקשר בין שתי האיילות. האחראית הישירה לחיבור הזה, וגם לחיבור מלפני חמש שנים, היא אוצרת האמנות של האוניברסיטה מיכל מור.
"טופוגרפיה של ראייה" גם היא תערוכה שעוסקת בראייה וגם היא נולדה בעקבות מחקר של ד"ר מקיטון שעוסק ברואים מבוגרים אחרי עיוורון, אבל מכיוון אחר לגמרי. ד"ר מקיטון בודקת חולים במחלת עיניים גנטית, אכרומטופסיה, שלא מצליחים לראות צבעים מלבד אפור. אחרי הניתוח שהם עוברים בהדסה החלקים הרלוונטיים במוח לראייה משוקמים ועובדים והם קולטים צבעים, אבל בפענוח שעושה המוח האדם לא רואה צבעים כלל וכלל.
× × ×
אני מקשיבה לשתיהן ותוהה איך מתנהל בדרך כלל דיאלוג ביניהן שבזכותו נולדת אמנות. כשאילת כרמי מדברת על החיבור שלה לד"ר מקיטון אני מתחילה להבין משהו.
כרמי: "המחקרים של איילת קשורים בראייה. גם העיסוק האמנותי שלי הוא להציג את העולם כמו שאני רואה אותו דרך העיניים שלי. איילת רואה את העולם אחרת ממני, אבל אני התחברתי אליה לא רק בגלל נושאי המחקר שלה אלא גם בגלל האדם שהיא. היא בחרה להשתתף בצוות המחקר של הילדים שנותחו באתיופיה על ידי רופאים ישראלים. היא גם לא משתתפת בניסויים הנעשים על בעלי חיים. היא מדענית ערכית ואקטיביסטית, וזה מדבר אליי".
ד"ר מקיטון מספרת על החיבור שלה עם אילת מכיוון אחר לגמרי: "הצעתי לאילת להשתתף ממש במחקר. כשבודקים אדם בעל ראייה לא תקינה חייבים להשוות לאדם בריא. הצעתי לאילת להיות 'נבדק קונטרול'. כלומר, שהיא תהיה האדם הבריא שאליו מושווים הנתונים".
כרמי: "הסכמתי לעבור בדיקת MRI כדי לסרוק את המוח שלי כשאיילת מקרינה לי את התמונות הזהות לאלה שהיא הקרינה לנבדקים שלה. פחדתי מאוד. בדיקת MRI היא מלחיצה מאוד. היו כמה פעמים שרציתי להפסיק, אבל הכרחתי את עצמי להתגבר ולהמשיך. חלק מסריקות המוח שלי מופיעות גם בתערוכה".
והיא מצביעה על אחד הקירות שבו נראית אישה שוכבת, קרעי מחשבותיה, עברה, פחדיה וחלומותיה מונחים על קטעי פלסטיק, ואנחנו מוזמנים להיות ה־MRI ולפענח. אין לי מושג מה ראו עשרות העיניים שהביטו בבת אחת על האישה המפורקת והמחוברת הזאת. אני יודעת מה אני ראיתי: את הרמזים לעבר הרחוק (זה שגם אני מכירה חלק ממנו), את הכאבים והחוזקות שהוא יצר וגם את כל אבני חיי ההווה המיוחדים שלה.
והעיניים שלי שוב רטובות.
× × ×
המחקר של ד"ר מקיטון עדיין בעיצומו, והן לא מוותרות על הדיאלוג העמוק שלהן. הוא ודאי יימשך גם אחרי שהתערוכה הזאת תרד ב־30 במרץ. שווה לכם לבוא לראות. לראות ממש.